Happily never after

זה התחיל בעצים.

היא הייתה שם, תמיד, מתחת לעץ הדובדבן, לבושה בצבע הכתום של העלים בשלכת, השיער הבהיר המתולתל שלה מתעופף קלות ברוח שלא הייתה שם. בהתחלה זה היה בלי מילים, אולי חיוך והעובדה שהיא תמיד הייתה שם. זה היה משהו פשוט, משהו טבעי, לא מצופה בזוהר ובאורות בוהקים כמו ביתר המחוז. אולי כי זה לא היה באמת זוהר. הוא פשוט אהב אותה כל כך הרבה עד שזה כאב.

באותו היום היא לבשה את השמלה הירוקה שלה, זו בצבע של העלים באביב, שהתאימה לגוון המדויק של העיניים שלה בדרך כלל. היום הן היו אדומות ונפוחות- היא בכתה. במקום לענות לו כששאל, היא הושיטה לו את רשימת המתנדבים ממחוז אחת לסבב השבעים וארבע של המשחקים.

יום לפני האסיף, במקום לכרוע ברך כמו כולם, הוא שתל בשבילה עץ, ליד עץ הדובדבן הפורח שתחתיו נהגו להיפגש. העץ הזה יצמח להיות גדול וחזק, היא חייכה. הוא הנהן. תקברי אותי מתחתיו, טוב? הוא שאל אותה.

זה הסתיים בעצים.

הם מתו מתחת לעצים- אולי לא ביחד כמו שקיוו, אבל מסביב שניהם אור השמש התנפץ לאלפי קשתות זוהרות.

זה התחיל באש.

זה לא היה יום אחד; זה היה רק עוד יום מיני רבים, פשוט זו הייתה הפעם היחידה שהוא הצליח להפתיע אותה עם המצלמה- היא שנאה שמצלמים אותה. למרות שהיא השביעה אותו, בעזרת איומים על חייו, שלא יפתח את התמונה, הוא בכל זאת שמר אותה ממוסגרת ליד המיטה, כי זה פשוט היה כל כך אמיתי: חיוך לא משועשע אפילו קצת ולבושה באדום לא כי זה צבע של אהבה. כי זה צבע של אש, של דם.

הקשר הזה היה שורף, בוער, כמו להבה. הם ידעו שזה לא טוב בשבילם, שזה יתפוצץ להם בפנים בסופו של דבר, אבל הם לא הצליחו להפסיק. כמו שריפה, ברגע שזה התלקח הם כבר לא יכלו לשלוט על זה.

היא צחקה כשהופיעו הרשימות של המתנדבים, מנידה את שיערה הכהה מצד לצד בצורה כמעט משועשעת. זה היה כל כך ברור. כל מחוז שתיים ידע על הבחור המפלצתי שכנראה יקפוץ להתנדב ועל בת-הסכין שלא מחטיאה לעולם. והם חשבו שהם ישחקו באש ולא יוכלו להיפגע!

כשאמות, היא אמרה לו לילה אחד בזירה, אני רוצה שישרפו את הגופה שלי. למה? הוא הרים לעברה גבה. כדי שישאר ממני רק אפר, היא דיברה בשקט, כמעט בתפילה. כדי שיפזרו אותי באוויר הריק ומה שישאר ממני יוכל לעוף. צודקת, הוא השיב. תבקשי שישרפו אותי כשאמות, בסדר?

זה הסתיים באש.

זה אולי היה מאוחר מידי בשבילם מכדי לדעת, אבל מישהו דאג לשרוף את הגופות שלהם ולהעיף את האפר כמו שלג שחור על ההרים.

זה התחיל בשתיקה.

זו בעצם אף פעם לא הייתה בחירה מודעת- זה היה הכרח, צורך נואש. הידיעה שאין להם סיכוי, שהם לבד, לגמרי לבד בזירה, מלבד שני צוותים עוינים והאחר. אולי זה בעצם מה שהוביל אותם להיפגש; העובדה שהם היחידים שנשארו לבדם. לפני שהיא שמה לב הרגליים שלה כבר הובילו אותה לעבר השדה, באופן מנוגד לכל המחשבות שהתרוצצו בראשה האדמוני. הוא התרומם בעשב -אלוהים, רק עכשיו היא שמה לב כמה הוא גדול- ורק הרים גבה. היא לא הייתה צריכה לומר שום דבר. הוא כבר הבין שהיא רוצה להיות לבד ביחד.

הם אף פעם לא דיברו על העובדה שרק אחד יוכל לחזור. אף אחד לא אמר את זה בקול רם, אבל לשניהם היה די ברור שהמנצח לא יהיה אף אחד מהם. אין להם שום כישורים מיוחדים מלבד גודלו העצום והמוח החריף שלה, ומי כבר ירצה לתמוך בזוג טיפשים שמשתפים פעולה אפילו שרק אחד יוכל לחזור הביתה?

למען האמת, הם לא דיברו הרבה בכלל. השתיקה הייתה נוחה להם, טבעית, כבר לא מוזרה או מביכה כמו בהתחלה. הם יכלו לתקשר ללא מילים- יד כהה עם גרגירי יער מתוקים בימים שבהם היא לא יכלה לקום מרוב יאוש, קול גבוה שילחש לו שזה היה רק חלום כשהוא מתעורר שטוף זעה מעוד סיוט שבו הוא הורג את הנערה ששיחקה בסכינים. חיבוקים שיזכירו להם שיש עוד סיכוי לנצח- אבל לבד. תמיד לבד.

זה הסתיים בשתיקה.

כשהיא מתה לבסוף, עם גרגירי יער בלי יד כהה שתגיש לה אותם, זה קורה בדממה, כי כבר לא נשאר לה מישהו לדבר איתו.

כשקטניס מהרהרת בהם גם הרבה שנים אחר כך, היא לא יכולה שלא לתהות אם המוות לא היה סוף טוב בהרבה.

איזה קטע היה הכי טוב? או שכולם גרועים? אני ממש אשמח אם תגיבו, בייחוד אם לא אהבתם! אני יודעת שממש קל להתעלם, אבל בבקשה בבקשה תגיבו, זה לוקח רק דקה מהחיים!

xoxoxo

שירי