הארי פוטר- המשכים מעניינים

היום היה יום מוזר מאוד בחייו של הארי, והיו לו הרבה ימים מוזרים. 
יומו היה מוזר לא בשל תעלומות מסתוריות, קסמים אפלים וגם לא בגלל כל מני תסביכים חדשים במשרד הקסמים- שמהם נתקל הרבה מאז הקיים עם רון והרמיוני את לשכת ההילאים.
יומו היה כה יוצא דופן כיוון שאף אחד מחבריו לא ביקר אותו במשך כל היום! הוא ישב בדירתו, תוהה מדוע אף אחד מחבריו לא הגיע להתנחל במקום מגוריו כמו שעשו במשך כל יום ויום.
הוא שלח מכתבים עם ארווין (התוכי שלונה קנתה לו בחג המולד, די מביך לשלוח מכתבים עם תוכי, במקום ינשוף או תנשמת כמקובל בעולם הקוסמים- אבל מצד שני, ארווין היה סימן זיהוי מעולה).
הוא כתב כבר כמה פעמים במשך היום, ואפילו ניסה להתקשר לנייד של הרמיוני, אבל לא היה בזה שום טעם, משום מה לא היה שום זכר מרון, הרמיוני וג'יני. 
ואם זה לא מספיק מלחיץ, טדי לא יצא ממיטתו במשך כל היום. הוא לא דיבר, ולא הסכים לאכול ושמר על שקט, ההתנהגות הכי לא אופיינית לו שהיה יכול לאמץ.
הארי התעתק לביתה של הרמיוני, בתקווה למצוא שם מישהו, או לפחות רמז, אך הוריה סיפרו שהיא יצאה מהבית אתמול, ושהם חשבו שהיא איתו ועם רון. הארי אמר להם לא לדאוג, וביקש רשות 
לצאת לחצרם האחורית בשביל להתעתק הלאה.

הארי נאנח, הוא ניסה להדחיק את הביקור במחילה, אבל הוא ידע שאם הוא רוצה תשובות- קרוב לוודאי שהוא ימצא אותן שם. הבעיה הייתה שהיה כמעט בלתי אפשרי לשהות כמה דקות במחילה מבלי להתחרפן יותר מדי. חתונתו של פרסי עומדת בפתח, וגברת וויזלי  השתגעה לגמרי ורודה בכולם כסוהרת באסיריה. מר וויזלי פושט לרבות את תרשימי מכוניות ומטוסי המוגלגים שלו על שולחן המטבח, מה שהרגיז עוד יותר את גברת וויזלי. אבל פרסי היה אפילו יותר גרוע מאמו, הוא היה כל כך בפאניקה בעקבות החתונה, עד שהוא הפך 
למעין יורש לנפוליאן. הוא היה חייב שהכול יהיה מושלם ומוכן בזמן, כאילו ארוסתו( ששמה הוא נרמסיס) עלולה לעזוב אותו בכול רגע אם לא יהיה כך. 
הארי התעתק בחוסר רצון למחילה, לא עברה שנייה עד שדלת הכניסה נפתחה. "הו! הגיע הזמן! אתם מאחרים כבר בחמש דקות! אני מורידה לכם אנייה מהשכר!"גברת וויזלי נראתה כל- כך מאיימת באותו רגע, עד שהארי שקל ברצינות לקחת את הרגליים שלו ולהסתלק משם כל עוד נפשו בו. לבסוף הוא אזר אומץ וניסה להסביר: "גברת וויזלי, את"
"אל תענו לי! עוד אנייה יורדת!"
"גברת וויזלי, את יכולה להסתובב אליי? הפסיקי שנייה בכישוף הבטטות ו..."
"להפסיק?!!!" היא הסתובבה אליו, פניה אדומות, ואש מסוכנת בערה בעיניה. להקלתו הרבה של הארי, פניה התרככו כשהיא הבינה מי הוא שעומד מולה. "הארי חמודי, מה שלומך?"
להארי הוקל בהרבה כשהוא שמע את השינוי הקיצוני בטון קולה.

"בבסדר, תודה. גברת וויזלי, את יודעת אולי איפה רון והרמיוני?"

"מה זאת אומרת?! הם אמרו לי אתמול שהם הולכים לדירה שלך לכמה ימים!"

סוף סוף הארי הבין- רון והרמיוני יצאו לבלות יחד והשתמשו בו כתירוץ לגברת וויזלי הלחוצה. הארי החליט לחפות על חבריו, הפעם.

"אה, כן, הם בדירה שלי , התכוונתי לשול...אה... איפה הם, יהיו... בחתונה של פרסי, כלומר- אם הם יצטרכו לקבל את פניהם של האורחים כמו שהיה בחתונה של ביל ופלר."

"מובן שלא!" היא השיבה בקוצר רוח, "בחתונתו של ביל היינו בעיצומה של מלחמה! היינו חייבים לקצץ כמעט בכול התהליכים החיוניים! אבל החתונה של פרסי הולכת להיות מושלמת, אנחנו שוכרים, כמובן, מקצוענים לקבלת הפנים."  הוא ידע שהיא הולכת לברבר על החתונה ככה במשך שעות, וסביר להניח שהיא תכריח אותו לבצע סידור מפיות, ולכן הוא החליט לחתןך את העניין באותו הרגע-

"גברת וויזלי, איפה ג'יני?"

היא הזעיפה פנים. "ג'יני," היא אמרה בנימה עצבנית, "מתארחת כרגע אצל לונה. אני מבקשת ממנה לעשות רק עוד כמה דברים פשוטים והיא בורחת..."  אז היא הביטה בהארי והבעתה השתנתה שוב לזו שהיא מתכננת לעובדים המאחרים, שאיבדו עד עכשיו כבר שתי אניות:"ומה בנוגע לך , אדוני הצעיר?! אנחנו פה בשיא הלחץ וזקוקים לכול העזרה שנוכל לגייס, ואתה לא הופעת פה כבר במשך הרבה זמן!"

לפני שהארי יכל לחשוב על תשובת התחמקות, נשמעה קריאה ממעמקי הבית: "אימא?!! מה פשר העיכוב?! הבטטות לא יכשפו את עצמן, את יודעת!"  הארי מעולם לא חשב שהוא ישמח כל כך למשמע קולו של פרסי.

גברת וויזלי רטנה, הארי ניצל את ההזדמנות והתעתק לבית של לונה.

הוא דפק בדלת המגדל המוזר והשחור, ולמזלו לונה היא זו שפתחה לו את הדלת. הוא בכלל לא השתוקק לפגוש באביה של לונה, קסונופיליוס לאבגוד, שהיה די טרללה, וגם לא היה חביב אל הארי במיוחד- לפי דבריה של לונה, הסיבה לכך הייתה שאביה אימץ לעצמו דעה עיקשת שזו אשמתו של הארי על כך שלונה נאלצה לשהות בצינוק למשך זמן מה באחוזת מאלפוי לפני שלוש שנים.

"הו, היי הארי! בדיוק דיברנו עליך, בוא היכנס."

הארי נכנס, עבר הרבה זמן מאז שהיה בביתם בפעם האחרונה, לפני שלוש שנים, כשכמעט שליש מהבית התפוצץ. הבית היה הרבה יותר מזמין עכשיו, קירותיו היו צבועים בתכלת והיו מקושטים בציורים מקסימים שהארי זיהה כעבודת ידה של לונה. המטבח היה ממוקם באזור אחר, והיה הרבה יותר נקי ונעים, משמאלו ניצב הסלון, שבו היו ספות צהובות ופרחוניות וג'יני ישבה על אחת מהן.

"היי! אני רואה שהבחנת במראה החדש של הבית."

"את עשית את כל זה?" שאל הארי את לונה בהשתאות.

"טוב, אבא הוא זה שהחזיר את הקירות למקום, אבל הוא נתן לי לעצב את כול פנים הבית מחדש.

הו, ואם מדברים כבר על אבא שלי, עדיף שתלך מכאן לפני שהוא יחזור מסחר שורשי הגרדי, הוא עדיין כועס עלייך שהרסת לו את קרן שנורקק פחוס- הקרן."  

"סחר שורשי גרדי? יש אנשים שמשלמים כסף על הדברים האלו?!"

"לדישון." הסבירה ג'יני. "מסתבר שהם דשן יעיל מאוד והרבה חקלאים מוכנים לשלם הרבה כסף בשביל להשיג אותם."

"לא נכון!" מחתה לונה, "אנשים קונים מאבא שלי את שורשי הגרדי בשל סגולות הריפוי המיוחדות שלהם וטעמם הנפלא!"

"לונה, האם אי פעם טעמת  אותם?" שאל אותה הארי, והיה נדמה שהטעם הדוחה של השורשים חוזר אל פיו.

"זה לא משנה עכשיו, הארי, אתה סגור כבר איפה לחגוג את יום הולדתך?"

"לא." הודה הארי.

"מה עם המקום הזה שרון כל הזמן מציע?"

"ג'יני, אני לא חוגג את יום הולדתי ה- 20 בפאב קוסמים."

"למה לא?" שאלה לונה, " יהיה כיף!" הארי לא ידע אם היא דיברה ברצינות.

"טוב, אתה צריך לבחור מקום כלשהו, יום ההולדת שלך הוא בעוד ארבעה ימים!" אמרה לו ג'יני,

"יש לך רעיון?" הוא שאל אותה.

"לא, למה שלא נקרא להרמיוני? היא בטח תמצא פיתרון, ורון יכול להסתדר עם טדי לכמה דקות, נכון?"

"טדי!" הארי שכח ממנו, והילד בן השלוש נשאר לבד! איזה מעין סנדק הוא? איך הוא היה יכול להיות כול- כך לא אחראי?!

"ג'יני! לא ראיתי את רון והרמיוני במשך כול היום, הם שיקרו כשהם אמרו שהם הולכים לדירה שלי! השארתי את טדי לבד! אני חייב לחזור, מצטער... איפה לונה?"

נשמע קול 'קראק' חזק, ולונה הופיעה מולם.

"טדי חולה מאוד. התעתקתי לדירה שלך הארי כדי לבדוק מה שלום כולם, אני מקווה שזה בסדר. בכל אופן לא נראה לי שזו מחלה רגילה, אז אני לוקחת אותו לקדוש מנגו." והיא התעתקה משם הלאה.

ליבו של הארי נתמלא פחד, הוא דאג לשלומו של טדי. "הוא חולה! איך לא הבנתי את זה?! ואני השארתי אותו לבד... אני הסנדק הכי גרוע בעולם! אני מקווה שהוא יהיה בסדר,"

"אני בטוחה שהכול יהיה בסדר, הארי. הקוסמים בקדוש מנגו יודעים מה הם עושים. ואתה לא סנדק גרוע, טדי אוהב אותך. אז פישלת, נו בסדר, קורה לכולנו. אני בטוחה שהיית מודאג מהיעדרותם של רון והרמיוני, ו... התגעגעת אליי.''  היא הוסיפה בחיוך.

"למה לא באת היום? אני מבין שרון והרמיוני רצו לבלות לבד, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לבלות לבד."

ג'יני צחקה. "הכול בשבילך יפיוף, אני ולונה היינו צריכות להיפגש בכדי להכין את המתנה מאיתנו ליום הולדתך."  הארי תר במבטו סביב הקומה, "המתנה כאן?"

"לא ולא, את המתנה תקבל רק ביום ההולדת שלך.!

"טוב, אז בינתיים נוכל לעשות מה שרון והרמיוני כנראה עושים עכ..." הארי לא הספיק לסיים את המשפט לפני שנשמע קול 'קראק' נוסף בחדר, ועל השטיח ניצב רון, משתעל ומתנשף. הוא היה רטוב מכף רגל ועד ראש, גופו רעד והיה זרוע בבוץ, על ידיו היו סימנים אדומים ועל צווארו סימנים אחרים, מוכרים ועם זאת לא מזוהים.

בקול חנוק הוא הצליח למלמל- "הרמיוני... נעלמה."

		הפרק הבא