מקל מוזר ודוקרני

השעון המעורר צלצל. פקחתי את עיניי, והתמתחתי. כיביתי את השעון המעורר וחזרתי לישון.
מישהו טילטל אותי בחוזקה. פקחתי שוב את עיניי, וראיתי את אחי, תום, מביט בי ומגחך.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בעייפות.
"אימא אמרה לי לבוא להעיר אותך." אמר תום. "שכחת? היום מתחילים ת'לימודים."
"אוקי..." מלמלתי, עוצמת את עיניי וחוזרת לישון. תום שוב טלטל אותי.
"מה?!" שאלתי בעצבנות.
"תקומי כבר!" הוא אמר. "היום היום הראשון ללימודים."
קפצתי מהמיטה בבהלה. תום צחק.
"עכשיו נזכרת." הוא גיחך. פתחתי את הארון, והוצאתי משם סקיני שחור, וחולצת טריקו כחולה שכתוב עלייה: MAGIC IS ALL MY WORLD.
"עוף מפה," אמרתי. "אני מתלבשת."
"אפילו לא חשבתי על להישאר." הוא אמר, ויצא מהחדר. התלבשתי במהירות, ונעלתי נעלי אולסטאר. הבטתי במראה ונאנחתי. מהמראה התשקפה אליי דמותי, נערה בת חמש עשרה, מקלונית, שניראת כמו ילדה בבית ספר יסודי. בזמן שכל חברותיי צמחו וגבהו, אני נשארתי קטנטונת. גובהי הוא מטר חמישים ושמונה. יש לי שיער בלונדיני קצר, ועיניים ירוקות גדולות. אחי תמיד אומר לי שאני ניראת כמו שדון קטן. יצאתי מחדרי. תום, אמא ואבא ישבו סביב השולחן וזללו פנקייקים. גיחכתי, והתיישבתי לידם. לקחתי לעצמי מנה גדולה של פנקייקים.
"אז, ילדים." אמר אבא בחיוך. "מתרגשים לקראת העלייה לתיכון?".
תום ואני החלפנו מבטים. ידענו שאבא מתכוון להתחיל להרצות לנו על כמה חשוב שנצליח בלימודים השנה.
"בחייך, פיטר." אמרה אמא. "תעזוב אותם במנוחה. מסכנים, הם רק התעוררו!". אבא שתק. תום ואני גיחכנו בשקט.
"אני הולכת." הודעתי לכולם.
"כבר?" שאלה אמא. "את לא רוצה שאני יסיע אותך?".
"זה בסדר." אמרתי לה. "אני הולכת לקייט, ומשם נלך כבר ברגל."
"תהני מתוקה!" אמרה לי אמא. אבא הנהן.
"רק שלא תדרסי, דרדסית." מלמל תום. חרצתי לעברו את לשוני, ויצאתי מהבית. הלכתי כמה רחובות, ונעצרתי מול הבית של קייט. קייט היא ה-BFF שלי מאז גן החובה. היא ההפך הגמור ממני. היא גבוהה, מטר שבעים ואחד. היא כהה ומהממת, וכל הבנים חולים עלייה. היא מתעניינת בשופינג ובאופנה, והיא מעריצה שרופה של זאק אפרון.
צלצלתי בדלת, והיא פתחה אותה. היא הייתה לבושה בחולצה לבנה, בעלת מחשוף קטן, חצאית מיני חומה ונעלי עקב.
"ראין!" היא קראה בשמחה, וחיבקה אותי. חיבקתי אותה חזרה.
"מוכנה לתיכון?" שאלתי בהתלהבות.
"לא!" היא אמרה.
"גם אני!". שתינו צחקנו, שילבנו זרועות והלכנו לתיכון. כשהגענו לשם פערתי את פי. המקום נראה כמו בית כלא. המבנה היה אפור וישן. כל התלמידים היו בתלבושת אחידה, חוץ מאיתנו.
"בבקשה תגידי לי שטעינו בתיכון." אמרה לי קייט. הבטתי בשלט. אקדמיית ג'ואנסון לבחורות צעירות. הזעפתי את פניי.
"לא טעינו..." אמרתי באכזבה. "אמא שלי עוד אמרה שזה בית ספר יוקרתי!".
"כנראה לא במראה." העירה קייט. כל הנערות שם נראו יבשות ומשעממות. המורות היו מבוגרות ומפחידות. אחת מהן סימנה לנו לבוא אלייה.
"ברוכות הבאות לאקדמיית ג'ואנסון." היא אמרה בקרירות. אני וקייט החלפנו מבטים.
"אפשר לדעת, מדוע אתן לא בתלבושת אחידה?" היא שאלה.
"לא ידענו שצריך לבוא בתלבושת אחידה ביום הראשון." אמרתי. קייט הנהנה.
האישה המפחידה ענתה: "נוותר לכן בפעם. בגלל שזה היום הראשון שלכן. אבל בפעם הבאה...". אני וקייט הנהנו בחוזקה.
"מהו שמכן?"
"אני ריאנה רונטן, אבל כולם קוראים לי ריאן." הצגתי את עצמי.
"פה כולם יקראו לך ריאנה." היא אמרה. "ומי את?" היא פנתה לקייט בסלידה. קייט כנראה איבדה את כושר הדיבור מרוב פחד, כי הייתי צריכה לתת לה מרפק כדי שהיא תענה.
"קייטלין יאן." היא אמרה.
"ובכן, אני אלינור ליאונהר." היא אמרה בגועל. "אתן תפנו אליי בתור גבירתי, או מיס ליאונהר."
"טוב גבירתי." עניתי. אני וקייט מיהרנו להתרחק ממנה.
"איזו אישה מפחידה." לחשה לי קייט. הנהנתי. נשמע הצלצול.
"באיזה כיתה אנחנו?" שאלתי את קייט.
"י' ראשונה." היא אמרה. כשמצאנו את הכיתה שלנו ראינו שכל הבנות היו בשקט, למרות שהמורה עדיין לא הגיעה. אני וקייט החלפנו מבטים, וישבנו בשולחן האחרון. מיס ליאונהר נכנסה לכיתה. כל הבנות נעמדו. אני וקייט החלפנו מבטים וגם נעמדנו. 
"אוף." מלמלתי.
"אני המחנכת שלכם." היא אמרה. "קוראים לי מיס ליאונהר. ברוכות הבאות. שבו ותוציאו את ספרי ההיסטוריה."
"מה?" לחשה קייט. "לומדים ביום הראשון של הלימודים?!".
"מותק, אנחנו כבר לא בבית ספר לאומניות." אמרתי במרירות. קייט הזעיפה מבט. מיס ליאונהר, עם עיניי הנץ שלה, קלטה אותנו.
"יש בעיה?" היא שאלה במבט קפוא.
"א-אנחנו לא ידענו שצריך להביא ספרים ביום הראשון של הלימודים..." גמגמתי. מיס ליאונהר הביטה בנו בחיוך מרושע.
"אין לנו ברירה אלא לשלוח אתכן הביתה." היא אמרה ברכות. כעבור חמש דקות אני וקייט מצאנו את עצמנו מחוץ לשער בית הספר, בדרך הביתה.
"אני לא מאמינה שעל היום הראשון שולחים אותנו הביתה." רטנה קייט. "ההורים שלי יהרגו אותי."
"גם אותי." נאנחתי. אני וקייט חצינו את הכביש. לפתע משיהו בלתי נראה, שהרגיש כמו אוטובוס התנגש בי בחוזקה. שמעתי את צרחתה של קייט, והכל הפך לשחור.

*אם אין בטא, אז אתם יכולים להגיד לי למי צריך לשלוח?*

		הפרק הבא