זה היה עוד יום שגרתי במחנה החצויים.
פרסי ואנבת' שכבו על הדשא ונחו ודיברו.
ג'ייסון ופייפר התהלכו ברחבי המחנה ודיברו.
ניקו ו-וויל סולאס ישבו על שפת האגם ודיברו.
הייזל ופרנק, שקפצו לביקור במחנה, ישבו מחוץ לבית הגדול ודיברו עם רייצ'ל.
עוד יום שגרתי של דיבורים.
"היי, פרסי, תראה. מה זה?" אנבת', שראשה נח על חזהו של פרסי, הצביעה על נקודה שחורה קטנה שנפלה מהשמיים והתקרבה במהירות לכיוונם.
"לא יודע. בטח איזה רומאי שלא הצליח לעוף לכאן." ענה לה פרסי בעניים עצומות.
"לא נכון." אמרה אנבת' בעקשנות. "זה לא משהו רגיל. וזה הרבה יותר גדול מאיש אחד. בוא נשאל את ג'ייסון."
אבל באותו רגע הגיעו ג'ייסון ופייפר כשידיהם משולבות.
"קראתם לי?" שאל ג'ייסון.
"כן. מה זה הדבר ה-" התחיל פרסי אבל קולה של רייצ'ל קטע אותו.
"ראיתם את הדבר המעופף הזה שצונח מהשמיים?"
"זה מתקרב ממש מהר." אמרה הייזל. "ויש בזה המון ארד שמימי. ועוד איזה שני אנשים."
"נכון." אמר ניקו כשהוא ו-וויל הגיעו בריצה. "אחד מהם מת לפני בערל שישה חודשים ואז חזר לחיים."
"עוד אחד מהאנשים של גאיה?" שאל פרנק במרירות.
"זה לא נראה ככה…" אמר וויל.
"אוי לא." אמרה אנבת'. "זה ממש קרוב אלינו."
"זה ממש אבל ממש קרוב אלינו. זוזו!" צעק פרסי וכולם זזו הצידה בזמן. וטוב שכך. כי אם לא היו זזים הם היו נמעכים תחת כמה טונות של ארד שמימי ושני אנשים וניהים פיתה.
ברגע שדרקון הארד נחת (או יותר נכון, התרסק), קמה ליאו וואלדס כשהוא אוחז בידה של נערה יפה, וצעק:
"אנשים! כמה שאני מת עליכם! התגעגעתי בטירוף!"
"ל...ליאו?" שאל ג'ייסון אבל נמחץ לגמרי מחיבוק הדוב של חברו הטוב.
"זה אני!, השיב לו ליאו. "פייפר! פרסי! אנבת'! פרנק! הייזל! רייצ'ל! וויל!" הוא התנפל על כל אחד בתורו ועצר בניקו. "אפשר….?" הוא שאל.
"רק הפעם." אמר ניקו וקיבל חיבוק ענקי משלו.
"ליאו! אבל איך זה אפשרי? ניקו אמר שהיית מת!" אמר וויל.
"כי אני חושב שבאמת הייתי מת. ואז פסטוס החזיר אותי לחיים ואז התרסקנו להציל את היפה הזאת שכאן לידי," ליאו הניח יד על קליפסו וזו הסמיקה. "ומאז עברנו מלאאאא דברים. ובסוף הגענו לכאן."
"וואו. בואו נלך לקרוא לכירון ואחר כך… אמ.. נסדר כאן." אמר פרסי והצביע על דרקון הארד המרוסק.
"קדימה!" אמר ליאו וכל ההתשעה החלו ללכת לכיוון הבית הגדול כשהם מדברים וצוחקים ומחליפים חוויות.
|