עיניים מתות

זה היה לילה בדיוק כמו זה שבו הכל התחיל. מועדון, שמלה לבנה ארוכה ומוזיקת טראנס. הפעם איזבל לא באה לפנמודיום בתור ציידת. לא, היא מחכה למישהו. היא נדחקת לתוך כיסא ליד הבר, סוקרת את העוברים ושבים. היא מבחינה בנערה חיוורת וכהת שיער מחייכת מעל כוס של נוזל אדום, ובבחור בעל אישונים מוקפי זהב בולע שוטים ברצף. אבל היום היא לא באה לוודא שערפדים, מזדאבים וחיות אחרות יתנהגו כמו שצריך. יש לה משהו אחר לעשות.

היא יושבת שם, דוממת, מביטה בשעון, לפרק זמן שנדמה כשעות. עם כל שנייה שחולפת ליבה פועם חזק יותר, מהר יותר, נשימתה נעשית רדודה, מתנשפת, וזיעה קרה מופיעה על עורפה, מאחורי שיערה השחור כדיו שמוטל באגביות על כתפה.

השעה כמעט חצות כשקיילי טורחת להופיע. שיערה הבלונדיני מסודר בתלתלים נוקשים, ולשמלתה יש את אותו גוון כחול זורח כמו לעיניים שלה, נטולות הקשתיות.

"קראת לי?" היא מחייכת, חיוך קפוא ולא נעים. איזבל נאנחת.

"שמעתי" היא פותחת, קולה נרגש, כמעט בתפילה "שמלכת החצר המבורכת יכולה לעשות את זה. לתת לי לדבר עם מקס פעם אחת אחרונה" קיילי מהנהנת בחדות. "כן. אבל לכל דבר יש מחיר."

"לא אכפת לי" אומרת איזבל, גרונה חנוק "אני מוכנה לשלם אותו."

כשמלכת הפיות אומרת מה המחיר, איזבל מחווירה, אבל לא נסוגה מהחלטתה. היא לא פחדנית.

אין חרטות.

כשהיא מדברת עם מקס, זה כל כך אמיתי שהיא רוצה לחזור להיות בת תשע ולהתכרבל מתחת לשמיכות. הוא כל כך מקס כולו שיער פרוע ומשקפיים ומין רצינות מצחיקה שכזו. הוא מדבר מהר, לא מספר על המקום בו הוא נמצא, ונשמע להוט מאוד לחזור לשם. הוא נראה כמעט אמיתי, שלרגע היא חושבת שהוא חי. ואז נזכרת שהוא מת.

כשהוא מתפוגג לבסוף לאד ערפילי, היא עומדת זקופה ושלווה מול המלכה, ציידת צללים אמיתית. "תעצמי את העיניים" אומרת מלכת החצר המבורכת, כמעט בעדינות "זה לא יכאב".

אלק יושב על ספסל בסנטרל פארק, מחכה לאיזבל. הוא רואה אותה ממרחק, לבושה בשמלת קטיפה אדומה ובמגפיים גבוהות, צועדת במין צורה מתנדנת. (אלוהים, כמה היא שתתה בכלל?). רק כשהיא מתקרבת הוא שם לב שהיא ספוגה במים.

רגע, גלגלי ראשו התחילו להסתובב מים? סנטרל פארק? "איזבל" הוא אומר בקול קשה יותר משהתכוון "מה עשית בחצר הפיות המבורכת?." היא מתנשמת נשימה נרעדת. "היא נתנה לי לדבר איתו. עם מקס."

"מה?!" הוא קופץ ממקומו, נרעש, ואז פניו מתרככות בדאגה "את יודעת שאין מתנות חינם".

היא מרימה אליו מבט, ואז הוא רואה סוף סוף את הפנים שלה, מוארות באור הירח. הוא תופס את פניה בידו. "העיניים שלך" הוא מתנשם "משהו קרה להן." היא מהדקת את פניה לחולצתו.

"אלק, אני לא רואה יותר"