מקום יפה למות בו

הוא שומע את הנשימות שלה -כבדות, חמות, מבוהלות- עוד כשהוא חותך את דרכו דרך סבך השיחים, פסקול בלתי פוסק על רקע המחשבות שלו, מתרוצצות, מפוחדות, אכזריות. והנה עוד נשימה, שאיפה-נשיפה רועשות, והוא כמעט מבקש ממנה  שתפסיק לנשום רק כי זה כל כך רועש, לא נותן לו לשכוח את העובדה שהיא חיה ושהוא רוצה אותה מתה.

כנראה שארס צרעות הציד השפיע לצמיתות על המוח שלו, כי כשהילדה צורחת שוב לרגע זו לא צווחה גבוהה של ילדה אלא הצרחות של גלימר, מפחדת, מיואשת, מתחננת שהכאב יפסיק, והם בורחים, לא חוזרים, אוטמים את האוזניים והלב.

הוא פורץ דרך העצים, רואה את הגוף הזעיר של הילדונת הקטנה, כל כך עדין, כל כך  שביר, כאילו אם הוא רק יאחוז בה חזק מידי היא תתנפץ לרסיסים. והכי גרוע זה שהוא רצה לראות אותה נשברת, לראות אותה מתרסקת, מדממת, מתה. בגללה גלימר מתה, הוא ראה אותה לרגע, עייף, מטושטש, מצביעה למעלה, ואת הכלבה על האש מחווה פנטומימת חיתוך.

היא מרימה אליו עיניי איילה כהות, והוא יודע שאין בו רחמים.

לרגע, כשהנערה הלוהטת משיבה לה בצעקה, הוא רואה על הפנים שלה -יפות, קטנות, מעוותות מפחד- דברים שאסור לראות בזירה, בעיניי מיועדת לכודה כשמולה עומד קרייריסט חמוש. תיקווה, תמימות, חיים.

זה רק מזכיר לו דברים אחרים שלא היה אמור לראות, והעמיד פנים ששכח: קטניס ופיטה על הגג, בשיחה מלאת מחוות ידיים; אחת עשרה וחמש מדברים בקולות מהוסים, ראשיהם צמודים זה לזה; קייטו וקלוב בריב סוער מלא בידיים זועמות, שנמס לנשיקות אלימות לא פחות; והעובדה שהוא כבר לא יזכה להתאבל על מישהו, כי פשוט כבר לא אכפת לו.

כשהחנית שלו מפלחת את הדבר היפה והשביר הזה, שפעם היה ילדה קטנה שהיו לה חלומות ומשפחה ותיקוות לעתיד, הוא לא מצטער אפילו קצת. יש לו לב מאבן, לב מקרח, לב פלדה. הוא שונה מהם. אין לו את הלב הרגיש, העדין, של ילדי המחוזות החיצוניים, שממש בוכים כשבעלי הברית שלהם מתים. אין לו את הלב הלוהט, הבוער, של אנשי מחוז שתיים, שממש נהנים לראות אותך גוסס.

מרוול עשוי מאבן, מקרח, מפלדה, לא כמו אוורדין שמבועתת לראות את הילדה הקטנה מתה, לא כמו הילדה בעצמה, שכל דבר בה פגיע, לא כמו גלימר, שלא הבינה שהיא לא אישה פלדה, היא אישה חרסינה.

מדוע הטבע תמיד שובר דברים יפים?

כשהחץ ננעץ בו הוא לא מפחד, בוכה, צורח. הוא קורס בקלילות, בדממה, אל הקרקע, רגוע לגמרי, כי כבר אין לו מה לעשות נגד זה. בעצם, הוא מבין כל מה שרציתי היה מקום יפה למות בו. הוא מסתכל מסביב, ראייתו כבר מטושטשת, מעוותת. עלים ירוקים שזוהרים מהשמש שתלויה מאחוריהם, שמיים בגוון המדויק של הכחול הזה, שאף אחד לא מצליח לתאר, משהו פורח מסביב בגוונים מקסימים של צהוב וסגול ולבן. 

הוא מתנשם.

יפהפה.

קטניס מעיפה מבט אחרון אל שתי הגופות השרועות על הקרקע. בעצם, היא מהרהרת  זה מקום יפה למות בו.