משוגעת

משוגעת. כך נקראה אנני קרסטה.

מאז המשחקים, אנני הייתה מבולבלת נפשית. או לפחות ככה פיניק הגדיר אותה, וגם הרופאים המעטים שהרשתה להם להגיע אליה.

אבל כל זה לא מנע ממנה לשמוע את ההתלחששויות שנשמעו כשעברה ברחובות מחוז ארבע. "משוגעת". "מטורפת". "מטורללת". אלו היו לחישות רמות, כאילו בעלי הקול התכוונו שתשמע אותם, ואנני אכן שמעה.

לפעמים היא הייתה מתפרקת בערבים, חסרת אונים. לפעמים היא הייתה מעמידה פנים חזקות, בין היתר בשביל פיניק. בעיקר בשביל פיניק.

אבל הם צדקו, וזה מה שהכי כאב. היא הייתה אישה מטורפת, מנצחת במשחקים שאיבדה את שפיותה בגללם. בגלל המשחקים המטופשים, בגלל הקפיטול האכזר.

אנני שאלה את פיניק איך הוא מצליח לשמור על שפיות כשהוא יודע שהרג אנשים, שהרגו את החברים שלו.

פיניק שתק. אנני לא ידעה איך לפרש את השתיקה שלו, אבל היא הייתה זקוקה נואשות לעזרה, והפכה נואשת עוד יותר כשגילתה שאפילו פיניק לא יוכל לעזור לה לחזור להיות... רגילה. פשוט אישה רגילה, כאילו המשחקים מעולם לא התקיימו.

העניין הוא שעם כמה שרצתה וניסתה לשכוח את המשחקים, את הסיוט המתמשך הזה, היא לא יכלה. ג'ונתן הקטן... זה מה שהפך אותה לכזו מטורפת. הנער הצעיר ממחוז 11 שכרתה איתו ברית וראתה אותו מת לנגד עיניה. ומשחקי הרעב ה-74 כאילו רצו להזכיר לה את זה. הילדה הצעירה ההיא, רו... ממחוז 11. נראתה כמו הגרסה הנשית של ג'ונתן, ומתה בדיוק באותה הדרך. רק עם נער מהמחוז שלנו, 4, אבל אפילו כלפיו לא חשה חמלה ורחמים. הוא רצח ילדה קטנה. מה שהנערה הלוהטת עשתה לו על זה הגיע לו לחלוטין, ואנני כמעט הצטערה שלא יכלה להרוג אותו בעצמה. אבל רק כמעט. היא הייתה בטוחה לחלוטין שזה יחזיר לה את הסיוטים, יהפוך אותם לטריים ומציאותיים אפילו יותר מהרגיל.

הגמול הרבעוני היה כמו פצצה בשביל אנני.

אנני לא רצתה לחזור למשחקים. זה לא היה העניין של שלה, אפילו, אלא חוסר היכולת לחזור לזירה, להרוג מתמודדים ולטבוע בסיוטים ובכאב. ופיניק... מה תעשה בלעדיו? תאבד את השפיות לחלוטין, ככל הנראה. תתאבד, זה כמעט בטוח. הוא היה הסיבה היחידה שלה לא לטבוע באפלה ולעזוב את העולם, שבמילא אין לה מה לעשות שם אחרי שהקפיטול החריב אותו.

האישה מהקפיטול הייתה לבושה באותו היום בשיער כחול בהיר וחצאית בוהקת באותו הצבע.

"אנני קרסטה!"

הקול העביר באנני צמרמורת, והיא נכנסה להיסטריה. לא, לא, לא. היא לא יכולה לחזור לזירה.

אנני התאפקה שלא לצרוח כשצעדה לעבר האישה בצעדים לא יציבים, עיניה מתרוצצות ממקום למקום בחוסר אונים. בהחלט היה אפשר להבין למה הם חשבו שהיא מטורפת.

עוד צעד אחד וזהו, אין דרך חזרה. אנני קיוותה שתצליח להתאבד ברכבת, לפחות. ואם לא, אז בזירה, ישר שתגיע. מוות מהיר, ללא עינויים. היא לא יכלה להמשיך לחיות שם, וברור לחלוטין שהיא לא תנצח.

"אני מתנדבת."

הקול בקע ממקום כלשהו ליד אנני, והיא הסתובבה כדי לראות אישה זקנה בעלת קמטים וחיוך חם, שכוון אל אנני, מניחה יד אחת על כתפה ואת היד השנייה מניפה באוויר, מסמנת שהיא תחליף את הנערה המבוהלת. מאגס.

אנני הרגישה כפוית טובה. היא לא יכלה לתת למאגס לקחת את מקומה, אחרי שכבר עשתה בשבילה כל כך הרבה בכל מקרה, אבל לא הייתה יכולה לעשות כלום. היא רק חייכה אל מאגס בעצב, בידיעה שהזקנה לא תשנה את דעתה.

האישה בכחול חייכה חיוך מזויף שחשף שתי שורות של שיניים מושלמות ומצוחצחות, צבועות בזהב.

"כל הכבוד! ועכשיו, הנער המנצח שלנו!"

עיניה של אנני ככל הנראה עוד היו מטורפות מהשתלשלות האירועים הקודמת, אבל היא התפללה ששמו של פיניק לא יצא בהגרלה. רק לא פיניק, רק לא פיניק...

"פיניק אודייר!"

לא! זעקה אנני בתוך ראשה, אך היא לא יכלה לעשות כלום. אסור לה להתנדב. אפילו לזוז היא לא הצליחה, לפתוח את פיה.

פיניק! היא התחננה, אבל ידעה שהוא אפילו לא שומע אותה. הכל בתוך הראש שלה. תמיד.

אנני תלתה בו מבט נואש, כאילו זה יחזיר אותו, למרות ששום דבר לא יוכל להחזיר אותו עכשיו. מלבד מתנדב, אבל המנצחים ממחוז 4 קטלניים ויהירים מכדי לעזור למישהו שהם בקושי מכירים. כמו כל הקרייריסטים.

פיניק הביט בה, וחיוך קטן נפרש על פניו.

אנני לא הבינה מה פשר החיוך. הוא אוהב אותה? הוא רוצה לחזור לזירה? אכפת לו ממנה בכלל? כנראה שעל השאלות האלו לעולם לא תקבל תשובה. לא, לא, היא חייבת לקבל תשובה. הוא ינצח במשחקים. הוא חייב, בשבילה.

אבל האמת, אנני הודתה, מה הוא חייב לה, בכלל? כלום. רק היא חייבת לו. חייבת לו את חייה, בערך. הוא מנסה לעזור לה לסלק את הבלבול מראשה, כשהיא סתם נטפלת אליו כאילו חייה תלויים בזה. אבל היא באמת הייתה תלויה בו, והיא לא ידעה מה תעשה בלעדיו.

אנני צפתה בראיונות עם סיזר והמנצחים. מחוז אחד, שתיים ושלוש חלפו במהירות, והגיע תור מחוז 4.

מאגס דיברה, וסיזר שאל אותה למה התנדבה במקומה, במקום אנני. מאגס ענתה לו שהיא במילא זקנה והגיע תורה למות. היא לא הרחיבה יותר, ואנני שמחה, כי חששה שעוד רגע תתחיל לדבר על המוזרויות שלה בכל פאנם, אבל מאגס לא כזאת. היא הייתה מדריכתה של אנני במשחקים, ואנני לא הכירה אותה כל כך הרבה, אבל מאגס היא אישה טובת לב.

ואז פיניק עלה על הבמה. הוא נראה עוצר נשימה, שערו הבלונדיני מבריק מתמיד ועיניו הכחולות סוקרות את הקהל.

דמעה זלגה על לחייה של אנני, אבל היא מיהרה למחות אותה והביטה שוב בטלוויזיה בשקיקה.

הריאיון עם פיניק היה קצר – קצת שאלות על איך הוא מרגיש בקשר לזה שהוא שוב חוזר לזירה וצריך להיפרד מכל המעריצים שלו בקפיטול, וכל הדברים האלו. את אנני זה לא ממש עניין, אבל לשמוע את קולו היה כמו חבל הצלה שנזרק אליה באמצע ים – הדבר היחיד שהיא יכולה להיאחז בו כדי לא לטבוע.

ואז סיזר שאל אותו אם יש לו מישהי בבית שמחכה לו, ופיניק נאנח בזמן שאנני עצרה את נשימתה בתקווה קלושה.

פיניק מתחיל לדקלם שיר לאהבת האמת שלו, ודמעות זולגות על פניה של אנני, שמקווה שזאת היא, למרות שהיא די בטוחה שהיא סתם עוול בשבילו.

לפחות מאה איש מקהל הקפיטול מתעלף או בוכה כשחושב שזה הוא, ואנני קופצת אגרופים. פיניק לא כזה. הוא לא יתאהב ביצורים הנוראיים האלו.

כשהעורבנים המלשנים תוקפים את פיניק, והעורבני חקיין איתו, אנני משתדלת מאוד שלא לשמוח, אבל היא מלאה זעם כך שזה די קשה. היא רוצה להרוג את הקפיטול על זה שעיוותו את הקול שלה לצרחה וגרמו לפיניק לסבול. אבל זה אומר שהם חשבו שהיא יקרה לליבו של פיניק. והוא אכן רץ בכיוון הקול כששמע אותו, את הקול שלה. זה ייתכן? אנני קיוותה שכן, אבל כרגע היה יותר חשוב לה שפיניק ייחלץ מהמשחקים מאשר שיאהב אותה.

אנני כמעט חזרה למוטב כשגילתה כשפיניק חי, שעבר את המשחקים. אבל רק כמעט, כמובן, כי לדבר הזה גם היו צדדים רעים, כמו שהקפיטול באו לבית שלה בשכונת המנצחים, עילפו אותה ולקחו אותה איתם, אולי? כן, זה נשמע כמו משהו רע למדי, או לפחות כך חשבה אנני. למה הם לא יכולים לעזוב אותה בשקט? מה היא עשתה להם, לעזאזל? היא הייתה די בטוחה שהתשובה היא כלום, אבל עם הקפיטול, אי אפשר לדעת.

הם עינו אותה. הם חשבו שפיניק יבוא לקחת אותה, והיו רגעים שאנני באמת קיוותה שכך יהיה. אחר כך היא צרחה על עצמה בגלל זה. הוא לא צריך לבוא לכאן. הם יענו גם אותו. אסור לו...

אנני צרחה. "אני לא יודעת כלום." הדמעות נשרו על פניה כשהמדען הפעיל שוב את מכונת העינויים אליה הייתה מחוברת. "הוא לא סיפר לי כלום!"

היא התפללה שהם לא יענישו את פיניק, אבל זה היה חסר תקווה. הוא שיתף פעולה עם העורבני חקיין. עונשו הוא מוות, בדיוק כמו של אנני.

בזמן עינוייה בקפיטול, היא הצליחה לשמוע קצת פיסות מידע פה ושם – התקוממויות מתחילות, מחוז 13 קיים. ושקבוצה משם מגיעה לקפיטול. וגם פיניק.

היא רצתה לעצור אותו בדרך כלשהי, אבל היא לא יכלה, וחזרה לטירוף שלה. היא צרחה, בעטה וקיללה, וחזרה לאותה דמות משוגעת שהייתה לפני שפיניק הגיע.

אבל היא העדיפה להיות הדמות הזו אם זה יעזור לפיניק. אבל זה לא.

שיחררו אותה בשלב מסוים, אבל היא כבר לא שמה לב לכלום.

היא התעוררה על סדין לבן ונקי, אור החדר מסנוור אותה ומולה יושבת נערה עם צמה רפויה ובגדים שחורים.

"קטניס?" היא שאלה בקול צרוד ונעמדה בכבדות. "איפה... איפה פיניק?"

"הוא מוסר לך את אהבתו," השיבה קטניס בקול שבור. "הוא אמר שהיית אהבת האמת שלו."

שתיקה.

"קטניס?"

"אני... אני כל כך מצטערת, אנני. לא הצלחתי להציל אותו. הטציות של סנואו לקחו אותו..."

אולי היה המשך לדבריה, אבל אנני כבר לא שמעה את זה. היא לא הייתה מסוגלת לשמוע. היא פשוט קרסה על הרצפה הקרירה, ולא רצתה לקום לעולם.

אני מתלהבת כי זה מעל 1000 מילים

ת"ב?