אף אחד

לג'והאנה מייסון כבר לא נשאר אף אחד.
בהתחלה זה לא היה ככה. ג'והאנה הייתה חייבת להודות שהחיים במחוז 7 הם לא חלום, אבל לפני המשחקים, זה היה הדבר הכי טוב שהיה לה, וכל מה שהיא צריכה - חיים סבירים, יחסית למחוזות אחרים, והורים שאהבו אותה. בערך.
טוב... בסופו של דבר, 'אהבו אותה' לא הייתה ההגדרה המתאימה, אבל הם לא שנאו אותה. פשוט... שמרו ממנה מרחק. כמו כולם.
ג'והאנה הייתה צריכה להודות שזאת אשמתה, למרות שהיא לא ממש רצתה לומר זאת בקול. היא הייתה קרירה, אפילו כלפיהם, ומכונסת בתוך עצמה - לא בדיוק טיפוס חברותי.
ואם עוד הסכימה להראות רגשות מתישהו, גם זה נעלם כשהקריאו את שמה.
כן, זה.
זה אולי היה היום הנורא ביותר בחייה של ג'והאנה. אולי אפילו היום היחיד שבו באמת פחדה - למרות שעכשיו לעולם לא תודה בזה. ג'והאנה מייסון לא מפחדת. אף פעם.
אבל... היא רצתה להתנפל על האישה בעלת השיער הירוק והניתוחים הפלסטיים שעשתה בקפיטול, הגרמו לה להיראות רזה כמו מקל, ולקרוע את גרונה בידיים חשופות, אבל לא היה לה דבר לעשות כשהוקרא השם. "ג'והאנה מייסון", ואחריו דממה ארוכה.
ג'והאנה צעדה קדימה ונעמדה לצידה של האישה, פנייה חתומות, לא חושפות כל רגש, עד אשר עלו על הרכבת והיא הלכה לחדרה.
ואז היא הרשתה לעצמה לבכות בפעם האחרונה. זה היה בכי מר, על זה שלא היה לה במי להיאחז. לא הייתה לה תקווה, ושום סיכוי לשרוד. בעצם, לא הייתה לה סיבה לשרוד - כן, ישנה המשפחה שלה, אבל ג'והאנה לא הייתה בטוחה שזו סיבה מספקת.
זאת הייתה הפעם האחרונה שג'והאנה בכתה. מאז היא לא הזילה דמעה לעולם. אפילו כשראתה את בעלת הברית שלה מתאבדת. אפילו כשפרצופו של חברה למחוז התנוסס בשמיים בזמן ההמנון. אפילו כשלא היה לה מזון, כשלא היו לה מים. אפילו כשהקרייריסטים הקיפו אותה, או שנאלצה להרוג אנשים. ג'והאנה מייסון מעולם לא בכתה מאז תחילת המשחקים, ולעולם לא תבכה.

כשחזרה הביתה כמנצחת, ג'והאנה הייתה אמורה לייצג חזות חזקה, אך לא הייתה מסוגלת לזה - היא אכן עמדה בשבועתה שלא תבכה, אך חיוך היה דבר שאף איש לא ראה על פניה של ג'והאנה, ואם כן, כבר לא חי, הודות לקפיטול - כמו הוריה של ג'והאנה, והיא הייתה די בטוחה שלא כתוב בחוקי המשחקים, 'חוק מספר 1 - תהרוג את ההורים של המנצח.ת', אבל הקפיטול אכזר, והיא הייתה בטוחה ב-99% - אחד הדברים שלמדה במשחקים זה שאף פעם, אבל אף פעם, אל תהיה בטוח ב-100% - שהפיצוץ בשדה לא קרה סתם במקרה כשרק הוריה היו שם.

היא רצתה לבכות כשהודיעו על הגמול הרבעוני, אבל באמת שלא הייתה לה סיבה - זה היה תירוץ מצוין למות בלי שאף אחד ישאל שאלות, ועל הדרך היא תוכל לעזור בחילוץ העורבני חקיין.
מה גם שאם בין כה וכה היא הולכת למות במשחקים, לא תהיה לה בעיה לקלל את סנואו בשטף תוך כדי - ג'והאנה הייתה בספק אם אפילו קטע קטן יצליח להגיע לשידור בפני כל פאנם, אבל זה לא משנה - סנואו ישמע את זה, לפחות, וגם עוזריו - זה הביא לג'והאנה תחושת סיפוק רגעית.

כשהעורבנים המלשנים תקפו את קטניס ואת פיניק, היא הייתה צריכה להתאמץ יותר מתמיד כדי שאף דמעה לא תזלוג מעיניה.
לא היה לה אכפת אם זה כואב להם, לשמוע ככה את קולות אהוביהם או משפחתם סובלים, כי לג'והאנה לא היה אכפת מהכאב, אבל היא הייתה עושה הכל כדי לעמוד שם בעצמה - אמנם זה בלתי נסבל לשמוע את הקולות האלו צורחים וקוראים לך לעזרה, אבל לפחות יש להם מישהו שהם אוהבים, מישהו שזקוק לעזרה שלהם.
לג'והאנה לא היה מישהו כזה.

ג'והאנה כמעט התאכזבה על כך שלא מתה בזירה, אבל רק כמעט, יש לציין. בכל זאת, עדיין נשאר לה בשביל מה לחיות. מעט, לפחות.
היא רצתה להרוג את סנואו במו ידיה, אבל את העונג שבלעשות כך השאירו לקטניס - טוב, זה לא היה מפתיע כל כך בהתחשב בכך שהיא העורבני חקיין, ולג'והאנה לא היה כל כך אכפת כל עוד היא תראה את הגופה שלו, דוממת ומכוסה דם. זה ימלא אותה סיפוק נצחי, בערך - עד כמה שסיפוקה יכול להיות נצחי בהתחשב בכך שהיא לא מתכננת לחיות עוד זמן רב.

לג'והאנה כבר לא נשאר מישהו לחיות בשבילו.