אל תסתכל

קאסי חולה.

סאמי יודע שהיא לא חולה כמו אמא. אמא הייתה חולה במוות האדום, ואם קאסי לא הייתה חסינה היא כבר הייתה מתה. סאמי לא טיפש. הוא יודע שהיא חולה במשהו אחר, גם אם היא לא מסכימה לספר לו במה.

היא אומרת שהיא עייפה. שאין לה כוח יותר. שאין להם כבר עולם להציל. היא לא בוכה, כי היא קאסי. טוב, אולי היא כן בוכה -בלילה, בתוך שק השינה- אבל סאמי מעמיד פנים שהוא לא שומע. היא הפסיקה לכתוב במחברת שלה.

סאמי שואל את זומבי אם הוא יודע מה קרה לה. זומבי רק מביט בו בעיניים מהורהרות ואומר בשקט שהיא עצובה. "ואפשר לרפא את זה?" סאמי שואל בלהיטות. "אני לא יודע" זומבי אומר "אני לא חושב". זומבי אומר שבכל מקרה כולנו שבורים ואי אפשר לתקן אותנו. שאנחנו אבודים אבודים אבודים. דמבו אומר שיקח את המחברת של קאסי כדי לכתוב בה את השטויות שהוא מקשקש. אחר כך הוא בודק שוב את זומבי. יש לו חום גבוה.

שקאסי חוזרת מהשמירה היא אומרת שלא קוראים לה קאסי. שקאסי מתה. סאמי חכם, אבל הוא לא מבין. היא עומדת מולו, איך היא יכולה להיות מתה? זומבי שואל אותה מי היא. היא אומרת שהיא אף אחת. זומבי מסביר לה שהיא לא יכולה להיות אף אחת. היא אומרת "באמת, זומבי?". היא אף פעם לא קוראת לו זומבי. תמיד בן.

היא מתחילה להתנדנד קדימה ואחורה ולצחקק בהיסטריה.

"בן הוא זומבי, וסאם הוא נאגט ודמבו הוא דמבו וקאסי היא אף אחת!"

היא קמה שונה בבוקר. היא מדברת בקול שקט והגיוני ומסרקת את השיער שלה. היא אומרת שהיא נרפאה, וכולם מעמידים פנים שהיא מצליחה לעבוד עליהם. סאמי יודע שהיא לא נרפאה. פשוט את הטירוף המתנדנד תפסה נחישות קרה.

היא משכנעת אותם לצאת לצוד משהו לאכול, כמעט נגמר להם האוכל. היא תשמור על המחנה. סאמי לא מסכים ללכת בלעדיה. הוא נשאר.

ברגע שזומבי ודמבו נעלמים לחלוטין, היא לוקחת את הרובה שלה. היא מצמידה אותו לראש. סאמי עדיין עומד בשקט, צורב אותה בזיכרון שלו. הוא לא בוכה, כבר נגמרו לו הדמעות. הוא מחזיק לה את היד.

היא משחררת את עצמה מידו. היא נותנת לו נשיקה על הקודקוד, כמו שעשתה מאז שהיה רק תינוק.

אל תסתכל, היא לוחשת לו. הוא בכל זאת מסתכל. הוא כבר יודע מה עומד לקרות.

בום. רק יריה אחת. וזה הספיק.