כחול

מגנוס אהב כחול. כחול בהיר ועדין, שמשנה את גווניו בעדינות. כחול בטוח, שמגנוס יכל לצפות בו שעות, מהופנט. 
מגנוס תמיד ניסה לצייר את הצבע הזה, אבל דגש על ה'ניסה' - הוא, כמובן, מעולם לא הצליח, והבעיה היא לא הייתה כישורי הציור שלו - הוא צייר יפה מאוד, להגנתו - אלא זה שהצבע כל כך מושלם שלתאר או לצייר אותו זה בלתי אפשרי.
הוא לא דמיין שאי פעם יראה את הצבע הזה באופן כל כך מושלם, למעשה, אבל כנראה שהחיים מפתיעים.
זה היה הצבע האהוב על מגנוס, ללא ספק, ואולי זאת הייתה הסיבה שעיניו של צייד הצללים ההוא סיקרנו אותו.

ציידי הצללים התפרצו למסיבה שלו, כרגיל, והיה מסלק אותם - כרגיל - אלמלא קליירי. והנער. הוא היה משהו מיוחד, את זה יכל מגנוס לומר בוודאות גם כשגבו של הנער הוא זה שהיה מופנה אליו.
השער השחור שלו סודר בקפידה והיה חלק ורך למראה, ומגנוס התאפק שלא לקפוץ עליו ולהעביר את היד בשער הזה.
העור שלו היה בהיר, כמעט לבן, וכמו עורו של כל צייד צללים, הוא היה מכוסה רונות שחורות, בלוטות.
ואז הנער הסתובב, ומגנוס ראה את עיניו בפעם הראשונה - עיניים כחולות, צלולות, מהממות ביופיים. זה היה הצבע האהוב על מגנוס, והוא היה כל כך... מושלם.
אחר כך הוא גילה שקוראים לו אלכסנדר. אלק. הוא אהב את קיצור השם שלו. אלק, פשוט כך. קצר, תוקפני, ומהמם, לדעת מגנוס. זה בערך היה הרגע שגילה שהוא מאוהב בנער קשות, אבל הוא פחד מתגובת הוריו, מתגובתו... ובין היתר, מתגובתו שלו עצמו, מגנוס, מהקרבה אל אלק.
מאז מגנוס עקב אחרי הנער, וכששמע שהוא נפצע קשות, הוא מעולם לא נבהל כך לפני כן, למרות שבקושי הכיר אותו, ומיהר אל המכון.
הוא לא יכל להכחיש שבבואו לשם ציפה לראות את העיניים הכחולות והעליזות מקפצות ממקום למקום, ואת אלכסנדר לייטווד בא לקראתו. אבל, כמובן, הוא היה פצוע, ולצערו של מגנוס, גם לא חש אליו כלום, ככל הנראה.
מראה עיניו העצומות של מגנוס פגע בו, והוא הביט בו בעצב לרגע לפני שניגש לעבודה. העיניים האלו צריכות להיות פקוחות תמיד, להראות את שלמותן לכל העולם. הן לא יכולות להיות עצומות כך, חסרות רגש... דוממות.

מגנוס מעולם לא שקל את צעדיו לפני כן, והיה חייב להודות שעשה כל דבר בפזיזות ובמהירות. חוץ מעם אלק. 
אלק היה כל עולמו של מגנוס. הוא יכל לבלות בחברתו שעות, אבל לעומת כל הדברים שהוא עשה, עם אלק הוא היה זהיר. הוא פחד לפגוע בו, הוא הודה בליבו. הוא פחד לאבד אותו. הוא פחד לסובב שוב את הגלגל ולהתחיל מחדש, פחד לשכוח את אלק.
הוא היה פחדן, אבל הוא פחד להודות בכך, וזה רק עשה אותו פחדן יותר גדול. הוא פחד לאבד את אלק, וזה היה הפחד הכי גדול שלו. הוא רצה אותו רק לעצמו, והוא נאנח בליבו על כמה שהוא אנוכי, ותהה איך אלק יכול לאהוב אותו ככה - אם הוא בכלל אוהב אותו.

מגנוס אהב כחול, כמו העיניים של אלק. הוא יכל להביט בהם לנצח ולא לחשוב על שום דבר אחר.
אלק היה החצי השני של מגנוס. הוא היה כל מה שהיה למגנוס, הדבר שהכי אהב בעולם באותה העת. ואלק היה אמיץ. הוא היה החלק השני בפאזל שנקרא 'מגנוס ביין', והשלים את החסר.