להושיט יד

נכתב למען ומוקדש לחברתי הטובה מיה (bellamy blake) שאוהבת את הפלפאף ואוהבת פאמסלאש.

חנה נתקלת לראשונה בתיקון החדש לחוק כשהיא וסוזן עושות את דרכן מהחממות אל חדר המועדון שלהן. הוא תלוי על הקיר כשהן נכנסות לטירה, חבורה של תלמידים מתגודדים סביבו ומתווכחים בקולות רמים. סוזן, הגבוהה מבניהן, מצליחה להביט מעבר לראשו של ההמון הנדחף, וליידע את חנה שבפקודת המנהלת-המפקחת העליונה יחויבו כל תלמידי הוגוורטס בשיעורי שיפור תעופה, עד שיכירו ויעמדו בתקנים שקבע משרד הקסמים. השיעורים יועברו על ידי פלוגת הפיקוח. הסלית'רינים ילמדו עם הרייבנקלואים וההפלפאפים עם הגריפינדורים.

"טוב, אנחנו יודעות איך זה ילך." נאנחת חנה. היא אוהבת לטוס, אם כי לא כחלק ממסגרת ספורטיבית כלשהי, אבל קשה לה להאמין שתוכל להנות בשיעור שיערב את תלמידי גריפינדור ופלוגת הפיקוח גם יחד.

"אוי, כן." מסכימה סוזן. "הם הולכים לעשות כל כך הרבה בלגן."

"טוב, מישהו צריך!" הרמיוני גריינג'ר עומדת לצידן, עיניה לטושות בהן בכעס ושיערה הנפוח כמעט ומתיז גיצים. "אתן בכלל שמות לב מה קורה בבית הספר הזה? איך היא משתלטת עליו, הופכת אותו לסניף של קורנליוס פאדג', הופכת את הסלית'רינים למלכים שלו? בכלל אכפת לכן?!"

היא נדמית לפרש את השתיקה המופתעת-ממורמרת שלהן כטיפשות או כפחד, כי היא מסתובבת בכעס ומתרחקת לעבר מגדל גריפינדור תוך שהיא נושפת במרירות: "הפלפאף!"

חנה מסבה את מבטה. היא... מחבבת את הרמיוני, והעלבון צורב. סוזן לוחצת את ידה בנחמה, מבטה הזועף נעוץ עדיין בפתח המקומר דרכו נעלמה הנערה הגריפינדורית, ואז שתיהן פונות ויוצאות לעבר המטבחים, אל חדר המועדון שלהן.

***

שיעור שיפור-התעופה הראשון שלהם נקבע למחרת אותו היום, לאחר ארוחת הבוקר. ההפלפאפים של השנה החמישית עשו את דרכם אל מגרש הקווידיץ' בגוש צהוב מפטפט בעליזות (כולם חוץ מאמה וולן ולינה בראון. קבוצת הקווידיץ' קיבלה פטור אוטומטי, והפלפאף היה הבית היחיד שליהק בנות לתפקיד חובטות או שומרות מאז הקמת הוגוורטס, בערך). הגריפינדורים כבר היו שם – כולל רון וויזלי מקבוצת הקווידיץ' והארי פוטר שנאסר עליו לטוס (חנה הניחה שהם התחייבו להפגין חזית מאוחדת כנגד אמברידג' והסלית'רינים ולהגן על בית הספר – או אולי היא סתם היא מרירה עדיין בשל התפרצותה של הרמיוני ביום האתמול.).

לפלוגת הפיקוח בבירור אין מושג מה או כיצד ללמד, וחנה מקבלת את ההרגשה שכל השעה הזו היא רק תירוץ לבריונות מבחינתם. כיוון שלא מהנה להיטפל להפלפאפים (היא מגלגלת את עיניה, ויכולה לשמוע את נשיפת הבוז של סוזן בתגובה לאמירה הלא מבוטאת שבפניהם), וינסנט קראב מסתפק בלהעביר להם כמה חוברות הדרכה ולהורות להם: "תתאמנו לפי זה" בקצרה ובקול מאיים.

כך שיצא שאת רובו הגדול של השיעור בלתה חנה על אחד המטאטאים העקומים של בית הספר, מתרגלת בשלווה צלילות מדודות עם חבריה בגובה מספיק כדי שיוכלו להתעלם מהקולות המתווכחים ללא הפסקה שעלו משאר הכיתה וגרמו לכולם אי-נוחות.

שיעור הבוקר הסתיים במהירות, וחנה הזדרזה לנחות ולסדר את חפציה – השיעור הבא שלהם היה שינוי-צורה, והיא ממש לא רצתה לאחר למקגונגל. כשהרימה את ראשה בין המטאטאים הנוחתים, הבחינה במראה שגרם לה לנשוך את שפתיה בזעף. הרמיוני גריינג'ר, מרחפת בגובה מטר וחצי בקושי. היא נתלתה בהבעה מבועתת מהמטאטא שלה, התיק שלה מאיים ליפול מקצהו בעוד חבריה לבית נוחתים סביבה בצלילות מפוארות, צוחקים מלוא הפה. לפני שהספיקה חנה לעשות משהו, ביצע המטאטא אחת מאותן קפיצות פתאומיות שמטאטאי הוגוורטס נודעו בהן. הרמיוני וחפציה איבדו שיווי משקל וצנחו מהמוט הדק, פוגעים בקרקע בחבטה. התיק העמוס לעייפה נקרע וספרים התגלגלו לכל עבר בעפר.

"עלוב להחריד, בוצדמית." הכריז קולו הצונן והלגלגני של דראקו מאלפוי. "ונפילות מכוערות הן בהחלט בניגוד לתקנות התעופה. בואי נוריד מגריפינדור – "

"שלא תעז, מאלפוי!" אגרופו של רון וויזלי הזועם פגש באפו המחודד של מאלפוי בצליל חבטה רם. גרגורי גויל הסתער לעברו בזעם – וכעבור רגע היו כל תלמידי החמישית של גריפינדור וסלית'רין ערימה אדומה-ירוקה של אגרופים ושרביטים, קללות וצעקות, שהתגלגלה בשביל לכיוון הטירה.
כולם חוץ מהרמיוני גריינג'ר, שנותרה שרועה לבדה בעפר שבשולי מגרש הקווידיץ', הבעת פניה כאובה ופגועה.

חנה נאנחה. לפעמים הייתה כל כך עייפה מכל זה.

היא ניגשה אל הרמיוני וסייעה לה לקום, מנקה את העפר מגלימתה בטפיחת שרביט. יחד הן אספו את הספרים המפוזרים והשיבו אותם אל התיק, אותו תיקנה הרמיוני במילת לחש יחידה שחנה לא שמעה מימיה.

"תודה." נשפה הרמיוני לבסוף, מברישה עפר משיערה המקורזל. "תודה רבה, חנה." היא קימטה את מצחה בדאגה. "לא תאחרי לשיעור?"

חנה הביטה סביבה, וקלטה שהמגרש היה ריק מלבדן. כל שאר תלמידי השיעור כבר חזרו אל הטירה ופנו לשיעוריהם השונים.

"זה בסדר." היא אמרה. וזה היה. היא ידעה שג'סטין, שותפה לשולחן, יחפה עליה בפני מקגונגל, ולא היה לה ספק שאיש מבני כיתתה לא יסגיר אותה. ובין כה וכה – דברים מסוימים היו שווים נזיפה, וההבעה הקודרת על פניה של הרמיוני התחלפה זה מכבר בהכרת תודה מבוישת.

"למה?" היא שואלת לפתע, סקרנית. "למה את..." חנה מושכת בכתפיה. אילו היה העולם כפי שהוא אמור להיות, אנשים לא היו שואלים שאלות כאלה.

"הפלפאף." היא אומרת אחרי רגע, בקול שקט, חוזרת על דבריה של הרמיוני מיום האתמול.

הרמיוני מסמיקה ומתכווצת, ממלמלת בקול נבוך משהו שנשמע כמו התנצלות.
זה בסדר. חנה סולחת לה.

רעיון עולה בה לפתע, והיא פולטת אותו לפני שייגמר לה האומץ. "היי, אממ – אני לא מומחית, אבל נראה לי שהביעה של עם מטאטאים היא בעיקר בעיה של שיווי משקל. אני יכולה לעזור לך עם זה אם את רוצה – רק קצת, כדי שתסתדרי יותר טוב בשיעורים הבאים."

ליבה מפרפר קלות בחזה כשהנערה האחרת שוקלת את ההצעה. לבסוף חיוך מאיר את פניה. "אני אשמח מאוד, חנה. זה יהיה נהדר."

חיוך התשובה של חנה ממלא את כל פניה.

***

כמה שעות אחר כך מוצאת חנה את עצמה על אחד הפופים בחדר המועדון, מתנועעת בעצבנות תחת אצבעותיה של סוזן בשיערה. חברתה הטובה, סבלנית ונלהבת כתמיד, התעקשה להשאיל לחנה אחת השרשרות היפות ביותר שלה, ולקלוע את שיערה הבהיר לצמה מסובכת.

"אנחנו רוצות שתיראי יפה לכבוד הדייט שלך!" הכריזה.

"זה לא דייט." התעקשה חנה. "זה רק שיעור תעופה. ובכלל, אולי אני לא צריכה ללכת. יש לי כל כך הרבה שיעורי בית..."

"אני אשכנע את ארני להשאיל לך את הסיכומים שלו – הם הדבר הכי מסודר בעולם." היא משכה עם אחרונה בגומייה ואז הרחיקה את ידיה משערה של חנה. "הנה, מושלם. תהני!"

וכך היא אוספת את חפציה, מתעטפת בגלימת החורף שלה, נושמת נשימה עמוקה יוצאת מחדר במועדון ("שיהיה לך ערב נעים, העלמה אבוט!" קורא אחריה הדרואיד הרקום על שטיח הקיר המסווה את הכניסה. היא מנופפת לו לשלום בדרכה אל המדרגות.). בעודה פוסעת במסדרון, ניסתה להרגיע את ליבה המפרפר. זה רק שיעור עזר לחברה, הזכירה לעצמה. זו לא הפעם הראשונה שהיא עושה משהו כזה. אבל איכשהו, עם הרמיוני זה הרגיש שונה.

הגריפינדורית כבר חיכתה לה בכניסה לטירה, עטופה גם היא בגלימה מחממת ושרביטה תחוב בכיסה, חיוך מאיר את פניה כשחנה התקרבה. את הדרך אל מגרש הקווידיץ' הן עשו תוך שיחה נעימה, מפטפטות על שטויות – על שיעורי תורת הצמחים, על המהדורה המורחבת של "הופעותיו השונות של הקסם בעולם המוגלגים" (חנה חצויית-דם, כך שהיא יכולה להסכים עם הרמיוני שעם כל הכבוד, מר מקולוס לא ממש מבין על מה הוא מדבר), על התעלול האחרון של פיבס (הוא הסתתר מאחורי שטיחי קיר והשליך קסתות דיו על כל מי שעבר בסביבה. מירטל המייללת נפגעה, ובתגובה הציפה את כל שירותי הבנות בטירה).

כשהן מגיעות למגרש, חנה מחלצת מהמחסן את שני המטאטאים הסבירים ביותר – אלה שאין בהם זיפים מעוקמים או פגמים במקל שיגרמו להם לקפץ בפתאומיות או לנטות הצידה. היא הושיטה אחד מהם להרמיוני, והובילה אותה לעבר חלקה של דשא רך בשולי המגרש.

"תראי," הסבירה. "אי חושבת שהבעיה העיקרית שלך היא חוסר שיווי משקל." ופחד, כמובן. מטאטאים מרגישים בזה. אבל את הפרט הזה היא החליטה שמוטב לעזוב. במקום זאת היא גרמה לאחד המטאטאים לרחף בגובה מטר לערך. "הנה. שבי כאן. אני אחזיק את היד שלך כדי שלא תיפלי."

אצבעותיה של הרמיוני רועדות בידה של חנה כשהיא מסייעת לה לטפס על המקל המרחף, אבל היא לא מרפה ולא נסוגה לאחור, ולבסוף היא יושבת במקומה, ידה הימנית לופתת בחוזקה את המוט. חנה מתיישבת על המטאטא השני במרחק קצר מספיק כדי שתוכל להוסיף ולהחזיק ביד חברתה המבוהלת, והן מתחילות לנוע. לאט-לאט, מגביהות כל פעם כמה סנטימטרים בדרכן אל הצד השני של המגרש. הרמיוני מתנודדת על המטאטא, נשימותיה הופכות קצרות ומבוהלות כשהן מתרחקות מהקרקע, אבל חנה נשארת לידה, נושפת מילים מעודדות, וגם כשהן מאיצות, היא לא מרפה מידה. כעבור כחצי שעה הרמיוני נרגעת ומתייצבת, וזמן קצר לאחר מכן הן מרחפות זו לצד זו בגובה העצים, מתקדמות יחדיו במהירות השווה, בערך, לזו של אדם רץ. רוח קלה פורעת את צמתה המוקפדת של חנה, שיערות בהירות צונחות על פניה, והיא רואה חיוך רחב מגיח מעבר לפחד הגבהים על פניה של הרמיוני. אצבעותיהן שלובות זו בזו, הקרקע הרחק מתחתיהן, וזה רק שתיהן, תלויות מרחפות באוויר הערב.

"אף פעם לא עפתי בגובה כזה." מודה הרמיוני כשהן נוחתות. לפני שחנה מספיקה להגיב, מצמידה הנערה האחרת נשיקה מרפרפת ללחייה. "זה היה נהדר, חנה."

היא מקווה שהחשכה מסווה את הסומק בלחייה.

לאחר מכן, עולה בדעתה שזוהי המשמעות האמיתית של הפלפאף – אותה מילה שננשפה לעברה בבוז רק יום לפני כן. אנשים אחרים צעקו ונלחמו והטיחו אגרופים בשם כבוד ונקודות בית. אנשים כמו חנה היו כאן כדי לסייע לאלו שנפלו על הקרקע. להבריש את העפר מפניהם המוכתמות ולאסוף את חפציהם. לקחת את ידם וללמד אותם לעוף.

הן אוחזות ידיים כל הדרך עד לשער הטירה.