"ג'יני, זה הלילה שלך," הרמיוני המודאגת רכנה מעל חברתה "תהני ממנו". ג'יני הניעה את ראשה בתנועה לא מחייבת. "את אמורה להיות שמחה!" הרמיוני רגזה "בחייך, תביאי חיוך". ג'יני הרימה קלות את זוויות פיה. "רואה? ככה הרבה יותר טוב" הרמיוני חזרה למקומה, מרוצה.
פלר נכנסה לחדר בענן של סאטן תכול, ובעקבותיה לונה, בשמלה צהובה מרפרפת. "הגענו להכין את הכלה!" פלר זימרה "אני אעבוד על השיער שלך!". ג'יני נשענה לאחור על כיסאה, התגלמות הזעף. היא לא הבינה את כל זה; את הפאר, את האלגנטיות, את הזיוף. היא לא הבינה את הצורך של כולם להתגנדר ולהתקשט ולהפוך אותה לבובה-אישה מושלמת, כלה ראויה לילד שנשאר בחיים. וזה הכעיס אותה, באמת. היא לא הולכת להיות אישה קטנה וצייתנית, אף פעם, לעולם.
היא ציפתה לחוש אושר, אבל יותר מהכל, היא הייתה מוטרדת. היא לא רוצה להיות ילדה מטופשת שהתמזל מזלה להתחתן עם הסלב-קראש שלה. כי מה זה אומר עליה? שהיא אחת מאותן נערות ששנאה כל כך בהוגוורטס, שהשליכו את עצמן על מישהו רק מפני שהוא מפורסם?
לא, היא הייתה בטוחה שהיא לא כזו. אבל האם היא באמת מוכנה לזה? לוותר על החיים שלה רק בשביל להיות מין צל, האישה הקטנה והחמודה שתגיש אוכל לאורחים שלו ותלד לו ילדים? רק המחשבה על זה עוררה בה בחילה. איפה היא בכלל בכל הסיפור? היא רוצה לעשות עוד כל כך הרבה דברים בחיים שלה. לא משנה. אף אחת מהסטיגמות האלו לא ימנעו ממנה להינשא לגבר שהיא אוהבת, ולהמשיך לשחק קווידיץ' ולחיות את החיים שלה, כי הם שלה, ולא של אף אחד אחר.
היא העיפה מבט קל במראה, ונחרדה. היא הייתה יפה ועדינה ויותר מידי מושלמת. שמלה לבנה וגולשת עד אחרי הבירכיים, איפור טבעי ורדרד, שיער אסוף בקשרים מסובכים שהתאספו למראה מוקפד. איכס. היא משכה בצמה אחת, וכל המגדל המפואר התפרק. תודה לאל. היא נראתה הרבה יותר כמו עצמה כשהשיער האדום-לוהט שלה היה מפוזר על גבה בתלתלים סבוכים.
ובכל מקרה היא חשבה בדרכה להארי ולכומר, לא אכפת לה. היא אוהבת את הארי, ואוהבת את החופש שלה, והם לא ימנעו ממנה אף אחד מהם. את לא האישה הקטנה והצייתנית של אף אחד.
ואחרי הכל, זה עומד להיות הלילה שלך.
|