להיות חצי מתה

אני אבודה. אבודה בתוך עצמי. על גבול המשוגעת. אני נושמת ונושפת באיטיות כפי שמלמדת אותי הפסיכולוגית שאליה אני הולכת, לחולים במצבים אובדניים. אני משחזרת את אז, כשהיד של אוגוסטוס אוחזת בידי ואני לוחצת עליה חזק מבלי לשים לב, כאילו זה יעזור לי לא להתפרק. אני שומרת את הרגעים האלה במוחי. מקטלגת. למועד מאוחר יותר, להרהר לפני השינה, להרהר באופן תמידי, לחיות על פיהם. זכרונות מתוקים לשעת משבר. זכרונות מרירים גועליים להדחיק. ויש זכרונות אחרים, מיוחדים. מתקתקים, שצריך ללכוד בזהירות כדי שלא יפרחו. חותמות שצריך להטביע בחיים, כדי שישארו גם אחרי שאעלם. זה בתמונות שלנו צוחקים, זה במילים על דפים מוכתמים שאני אוספת לקובצי זכרונות. אני עובדת על זה באופן אובססיבי. ספר זכרונות ממני, להורים שלי. אולי יכאב מדי עבורם. אולי הוא ישאר על המדף. אולי זה טוב יותר.

אני כבר לא מאשימה אף אחד. את ההורים שלי, את השם שאולי קיים, אותי ואת הגוף המטופש שלי, את הגוף של אוגוסטוס. הוא חסר לי. לפעמים אני מדמיינת את החלק הפנימי שלו, זה שלא קמל מהתרופות והמחלה, זה שרצה באופן נואש להטביע חותמת בעולם. אני רוצה לדבר איתו. לבכות איתו על זה שנכשל, והסתלק. על זה שהשם שלו יגווע. על זה שאני אגווע. אני כבר גוועת. אני שלד עם המוני צינוריות שמנשימות אותי בכוח ושומרות עליי בחיים. אני מתאימה את קצב הנשימות שלי ביחס של שלוש לאחד לציפצופי המוניטור. הקול הקצוב שלו מקל עליי להתרכז. הוא הכרחי בגלל התקף קשה שפקד אותי הלילה. השלישי השבוע. שמעתי רק רסיסי שיחות, הדי דאגות. אני יודעת שהרופאים אומרים שזה קרוב. שזה רק עניין של זמן. שפעימות הלב שלי קצובות. אני תוהה איך יהיה כשאסתלק. אם יכאב לי. אם תיהיה בזה הקלה.

מעוצמת הכאב, כשאני עוצמת את עיניי אני רואה כוכבים. הם גורמים לי שוב לאבד את היציבות הנפשית שלי. אני רוצה לשרוף אותם, כי הם מזכיאים לי את אוגוסטוס. כי הם צוחקים עליי. הם שם לנצח. כם בעוד אלפי שנים יהיו כאן, יהלכו על כדור הארץ, אנשים וזוגות אוהבים שיחיו תחתם ויתבוננו עליהם בערגה ויצביעו. אני יכולה לדמיין בקלות זוג כזה, קליל וחסר דאגות. שוכבים על הדשא, אולי, או סתם ישובים. מביטים דרך החלון? שוכנים מתחת השמים בהפלגה רומנטית? הזכר יצביע על הכוכבים. אוריון, הדנבה הגדולה, הדנבה הקטנה. ועוד אלפי כוכבים חסרי שם, בין לבין. הם תמיד יישארו. אותם יזכרו כשאוגוסטוס ואני ניהיה אפילו לא צל של זיכרון. אולי בגלל זה אני כועסת עליהם כל כך. אני מסרבת להביט בהם.

אני בוכה. אני בוכה כל כך הרבה שזה הפך לנורמל עבורי. כשאני מביטה במראה אני רואה פנים נפוחות מסטרואידים, ראש קירח מבריק ועיניים אדומות ונפוחות. אבל אני עושה כל שביכולצי כדי להישאר חזקה. עד הרגע האחרון. בשביל הוריי.

ואולי רגע לאחר שאמות אימי תבכה על שהיא לא תיהיה יותר אמא. זה לא משנה. ואולי רגע אחרי שאמות יתנגש כוכב נופל בכדור הארץ וכל צורות החיים שבו יושמדו. ואולי ואולי, אלפי אפשרויות. אני יכולה חבכות ולצרוח ולישון ולהתילם ולקחת תרופות פסיכופטריות ולהעמיד פנים שאני בסדר. אני בוחרת באפשרות הקשה ביותר שאני יכולה. אני מחייכת. כי ככה אני רוצה שיזכרו אותי. הייזל גרייס וחיוך וחמימות.