He was my first kill

אני קונה כרטיס, עולה על רכבת.

אף אחד לא נוסע איתי ממחוז שתים עשרה. הרכבת שחוצה את המדינה היא חידוש גדול מידי אחרי המלחמה, שהסתיימה לפני חצי שנה בלבד. רוב האנשים מעדיפים להישאר קרוב לבית.

התחנה הראשונה היא במחוז אחת עשרה.

אין יותר גדרות. אין יותר חשמל. זה המקום שרו הייתה צריכה לגדול בו. אם אני מתאמצת, אני מסוגלת לראות את הקבר בלב האחו. לא הייתי שם מעולם. כנראה ברגע שאבקר בקבר הזעיר הזה, אצטרך באמת להשלים עם העובדה שהשרידים שלה שוכבים שם, מתחת לאבן. שהילדה מלאת החיים והמקסימה הזו טמונה שם, דוממת, קרה.

הרכבת ממשיכה לנסוע. אנשים נועצים מבטים. בייחוד אישה מבוגרת שעולה במחוז שתיים, לא מסתירה את השנאה הגלויה שלה. היא אוחזת בפעוטה, שכל דבר בה צורח לי שכבר נפגשנו, אפילו שלא ראיתי אותן מעולם. פתאום אני קולטת שהן מזכירות לי את קלוב, מהצורה שבה הפעוטה מחזיקה את ראשה ועד תווי הפנים החדים של האישה. האישה זו בטח אמא שלה, והילדה... וואו. לא ידעתי שלקלוב הייתה בת. היא מתה רק בת שש עשרה.

אני מתחמקת מהן במהירות כשהרכבת עוצרת בתחנה שלי, מחוז אחת. אני שואלת אנשים איך להגיע לבית, ולא מופתעת שהוא עדיין קיים. כמעט לא הפציצו את מחוז אחת. אני עומדת רגע מול הדלת, מהססת. מה אומרים למשפחה של ילד שהרגת? אני אוזרת אומץ, ודופקת על הדלת, לפני שאתחרט.

לאישה שפותחת את הדלת יש אותו שיער חום בהיר ועיניים כהות זהות. נשימתה נעתקת כשהיא רואה אותי. "מה את רוצה?" היא שואלת בקול קשה, אבל נסדק בסוף השאלה. "אני... אני רוצה לדעת מי היה מרוול" אני משיבה. היא מסתכלת עלי עכשיו, יותר מבולבלת מכועסת. "למה?" היא שואלת.

"כי הוא היה ההריגה הראשונה שלי"

בסלון יושבים נערה וגבר. יש לו את אותו מבנה גבוה כמו לבנו. האישה מסבירה, אבל הוא מעיף בי מבט אחד ומסתלק בטריקת דלת. הנערה לוחצת על ידי בעידוד. "את הרגת את אח שלי, והוא הרג את הילדה, ובסך הכל זה מעגל דמים שלא באשמתנו, לא?" היא מפתיעה אותי בפיקחות שלה. אנחנו יושבות שם במשך דקות ארוכות, לא יודעות מה לעשות עם עצמנו, ואז אמא שלו קמה, וחוזרת עם ערמה של אלבומי תמונות.

גוש נתקע לי בגרון למראה התמונות האלה. מרוול נמצא בכל מקום; מחבק נערה אדומת שיער, משחק עם אחותו, מדבר עם אבא שלו, מנשק את הלחי של אמא שלו, מרים ראש מעל ספר. ובכולן הוא צוחק, לא מודע שהחיים שלו קצובים בזמן, כמו תיקתוקי שעון.

אחר כך אחותו מלווה אותי לחדר שלו, אומרת שהם השאירו הכל כמו שהיה כשהוא עזב. האמא נמלטת עוד לפני שאנחנו פותחות את הדלת. המראה של החדר מפתיע אותי. הוא מסויד לבן, בגודל פורפורציונלי לתושב מחוז אחת, אבל המשונה זה שאין שום איזכור לכלי נשק, לעובדת היותו קרייריסט. אחותו אומרת שהיה לו חוש הומור מטורף. אני מבחינה בנרתיק חליל ובערימת פסלוני עץ. היא מספרת שהוא אהב יותר לגלף עם הסכין שלו, מאשר להרוג איתו. ספרים מכסים כל שטח פנוי. לנו במחוז שתים עשרה לא היו המותרות של קריאת ספרים להנאה, אבל ברור שזה היה חביב על מרוול.

בשלב כלשהו אנחנו פשוט מתמוטטות שם ובוכות, היא על האח שאבד ואני על מה שהקפיטול הצליח לגרום לי לעשות.

כשאני חוזרת למחוז שתים עשרה, אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שהערך שאני ופיטה כתבנו עליו בספר המתים מוטעה לחלוטין. סיפרנו על הקרייריסט שהרג את רו, לא על הנער המשכיל, המצחיק, שניגן בחליל וגילף בעץ, על ההריגה הראשונה שלי.