מגילת האחדות

טוב חברים, זה פאנפיק לגמרי מסוג שונה, זה לא ממש עלילה, אז תשתחררו ותנסו לקלוט סיפור קצת שונה, כי מי אמר שפאנפיק חייב להיות מותח?

אני הולך. מסתכל בכפות ידי המיוזעות, בפני הנוטפות זיעה, אך ממשיך לרוץ. אם לא, זה הסוף.

למה? למה נכנסתי לזה בכלל? לא היה עדיף להמשיך את החיים כרגיל?

אני מתקדם לעבר בזיליקת פטרוס הקדוש. הנה, הצריחים כבר נישאים באופק.

אני רץ, ומחשבותי נושאות אותי אל אותו יום, זה היה בסך הכול לפני שלושה שבועות?

אותו ערב מקולל, כשהזר הספוג מים קיפל את מטרייתו ודפק על דלתי.

הכנסתי אותו, בגלל מסורת הכנסת האורחים שלי, וגם, כי מריאנה אישתי דחקה בי לעשות זאת.

הוא צלע אל המטבח. כבר במבט ראשון ראיתי שהוא לא במצב טוב.

נתתי לו כוס מים, הוא מילמל תודה ושתה. ניכר שהמים החיו במעט את רוחו.

שאלתי אותו לשמו, הוא הרים את עיניו ופלט: מריו.

ובכן, מריו, שאלתיהו, האם זקוק אתה לדבר מה?

הוא הביט בעיניים עצובות, ופלט בקול מלא חרטה: סליחה שסיבכתי אותך בזה, אדון. כעת הם ירדפו אחריך.

מה? מי ירדוף? שאלתי בתמיהה. כה מגוחך אז היה בעיני הרעיון שאהיה רדוף במאבק כוחות אימתני!

אך הוא המשיך: זהו קרב בעל דורות רבים. הקרב הוא על חפץ כלשהו שהטמין אחד מסבות סבותינו, לפי המסורת, איפשהו ברומא. הוא נתן ל2 בניו קלף עם רמזים, מה שהתברר כטעות איומה.

למה? שאלתי. למה זו טעות?

והוא הביט בי שוב באותו מבט עצוב, ואמר: כי זה מה שפילג את משפחתינו.

הוא דמם לזמן מה. לאחר מכן המשיך:

אני הנצר האחרון לפלג הבן הבכור. אני גנבתי את המגילה השנייה, שנמצאה בידי צאצאי הבן השני.

וכעת, לאנשי המאפיה- כי בניו של הבן הקטן פנו לדרך הפשע נודע עלי, והם רודפים אחרי.

הוא התחיל להשתעל. ברוק שפלט היה דם. התחלחלתי.

הם פגעו בי, הוא השתנק. בסכין, לפני מספר ימים, במהלך מרדף אופנועים סוער שהם ניהלו אחרי.

האם תרצה שאביאך לבית החולים? שאלתי. באותו הזמן לא האמנתי לחלוטין לכל הסיפור שלו- אולי אלה הזיות של איש חולה, חשבתי בתמימותי הרבה.

לא, לא, הוא השתנק שנית. דמעה עלתה בעיניו. כבר אין לי תקווה, אמר. אביא לך את המגילה. לפחות שיפול האוצר ביד איש ראוי.

והוא שלף גליל קלף מסמורטט מכיסו.

דחיתי את מתנתו. אינני רוצה בזה, אמרתי. די לי במה שיש לי עכשיו.

אבל, הוא הביט בו שוב בעיניו המיימיות, אדון, אנשי המאפייה וודאי הבחינו שנכנסתי לביתך. אתה כבר מסובך עמוק בתוך העסק.

אני חוזר להווה. רגלי כבר דורכות על גשר סטאנג'לו.אני עוצר  מאחורי פסל של מלאך, אין לי זמן לזהות אותו. אני מעיף סקירה מסביב. אף אחד לא רודף אחרי. מצויין.

אני פותח שוב את המפה. מחשבותי מתערפלות שוב, ואני חוזר לעבר.

אל אותו זמן שעבדתי, ובכל המרץ, לפענח את אותם אותיות עתיקות.

אל השמחה שלי, כשהצלחתי לפענח רמז הקשור לפסל רפאלו דה מונטלופו.

אל השורות הבאות, ואיך עמלתי זמן רב עד שזיהה אחד ממכרי שאלו אותיות תנכ"יות.

כשגיליתי שמדובר בפסלו של משה, ובקוד שעלי להקיש בתחתיתו.

ובעיקר, אל הזמן שאני ומריאנה החלפנו מקומות דיור כמו גרביים, מפני שהמאפייה רדפה אחרינו.

ואני שוב חוזר להווה, אני מסתכל בתחתית הפסל, ורואה את האזור בו צריך לחרוט.

אני שולף אתה מחרטה וחורט: "רפאלו-משה"

חלון קטן נפתח בתחתית הפסל. אני מושיט יד, ושולף מה שנמצא שם. צרור קטן ומאובק.

אני פותח אותו בהתרגשות. לעיני מופיעות עוד פיסת קלף, האם זו חידה נוספת?

לפתע אני מרגיש דקירה בצלעותי. אני מסתובב, נחרד, ולעיני מופיעות פניו המחייכות של איש המאפייה.

תן לי את זה, הוא אומר. כאילו שיש לי ברירה. האקדח ננעץ יותר בכוח בצלעותי.

הוא תופס את הקלף, ופותח. אני מציץ בו, ועיני שנינו נפערות בתדהמה.

על הקלף כתוב רק מספר שורות:

"לבני היקרים.

נתתי לכם 2 מגילות, והזהרתי אותכם לפעול בשיתוף פעולה.

רק על ידי שיתוף פעולה תגיעו לכאן.

אין כאן אוצר. עני הייתי כל חיי.

רק זכרו זאת, בני היקרים:

האחדות, זוהי חזות הכול."