אנושי

לפעמים, פיטר כמעט שוכח שהוא אנושי.
החייתיות היא דבר ש... קל להיבלע בתוכו. העכברוש הוא לא תחפושת פשוטה, לא יציר קסם, לא דבר נפרד ממנו. הוא חלק ממנו, הוא הוא. 
לפעמים פיטר חושב שהאנימאגוס מראה את מי שאתה באמת – משיל מעליך את החזות האנושית וחושף בפניך את החיה שמתחת. ולפעמים הוא רוצה פשוט לשכוח – להפסיק לתרגם לעצמו את השפה האנושית שסביבו, לחדול לקרוא את העיתונים המושלכים בחוסר סדר על השולחנות – וללכת לאיבוד. לוותר על בן האדם שפעם היה. 
הוא לא בטוח כמה זמן עובר עד שזה מפסיק להפתיע אותו – חוש הזמן של חיות מעורפל, ולוח השנה של גברת וויזלי תמיד מוסתר מאחורי סל הגרביים וספרי הבישול. יכול להיות שזה לוקח שבוע או חצי שנה, אבל בשלב מסוים הוא כבר לא מופתע להתעורר ולמצוא את עצמו קטן ופרוותי, מכורבל על שולחן מטבח מלוכלך. העכברוש נוח להפליא, ומוחו פשוט. הוא לא מכיר אשמה, אינו יודע להביט תמיד מאחורי כתפו. הוא מכיר רק את הרעב, את הפחד המידי מסכנה ואת שביעות הרצון שברביצה שלווה. הקוסם, הבוגד, אוכל-המוות, האיש המת – כולם מתפוגגים לאיטם, והוא אינו אלא עכברוש שמן החי בגינה עלובה אי שם בגבעות של אוטרי סנט קצ'פול.
עם הזמן, הפרצופים מיטשטשים במחשבתו. האנשים אותם שירת, האנשים בהם בגד, האנשים מהם ברח ומפניהם עודו מסתתר נמוגים בזכרונו. הוא זוכר גבר עם שיער פרוע, נדמה לו, ואישה אדמונית עם עיניים ירוקות. רגש האשמה שעולה יחד עם פניהם זר לעכברוש, והוא שמח להניח להם להתפוגג.
פרצוף אחד נותר ברור, עם זאת. עור חיוור ונחיריים שטוחים ועיניים אדומות, נוראות, שלעולם אינן מרפות מנשמתך. פחדו של העכברוש מן הנחש ופחדו של המשרת מאדונו מתלכדים בו לאחד, ודמו קופא. כל עוד העיניים צופות בו, תמיד יצטרך להביט מאחורי כתפו. לעולם לא יוכל לשכוח.
לא משנה כמה הוא מנסה להמלט, להסתיר את הפחד ואת החשד ואת האשמה הצורבת מאחורי פרווה מדובללת, האצבע בכפתו הימנית מוסיפה לצרוב בכאב-רפאים, תזכורת מרה למה שאיננו. השתקפות של חסר, של אובדן. סימן שהוא כבר לא יהיה שוב שלם.
זה קורה יום אחד, זמן רב עד מאוד לאחר שאומץ על ידי משפחת וויזלי (שנים לאחר מכן, יגלה שהיה זה כעשר שנים לאחר היום שבו שינה את צורתו בפעם האחרונה). הוא נלכד בידיים ארוכות, מנומשות, ומאוכסן בתיק אפל וחמים שמיטלטל בהליכה ארוכה. בשלב מסוים, הוא שומע צפירה רמה, וחלק קטן, עמוק בתוך העכברוש, אומר: הוגוורטס אקספרס.
אבל סקאברס לא מקשיב לו. לא עד כחצי שעה מאוחר יותר, כשלפתע התיק נפתח ואורו המסנוור של העולם שבחוץ מכה בעיניו הקטנות.
אצבעות נכרכות סביבו, מושכות אותו מהאפלה החמימה של התיק. מבטו פוגש בזוג עיניים ירוקות ונוצצות, מביטות בו. במשקפיים מודבקים ובשיער שחור פרוע ובצלקת בצורת ברק. בהבעה סקרנית, נלהבת, אותה ראה בעבר על פנים אחרות, בחיים אחרים.
והוא מביט.
והוא מכיר.
והוא יודע.
והוא זוכר.
והוא אנושי.