סכין בגב

לילה במחוז חמש.

אתה עיוור למחצה, כי מעטות המשפחות שמרשות לעצמן שימוש בחשמל או בנרות. אולי תוכל להבחין בקישוטים שנתלו על הבתים, לכבוד יום האסיף. הם נראים לא שייכים לשם, נקיים וזוהרים על רקע קירות הלבנים המלוכלכים. רוב העיר ישנה, אבל רואים מידי פעם דמות חומקת ברחוב. הנה עוד אחת. תסתכל עליה.

היא נערה, בת חמש עשרה אולי. היא חיוורת, ונראית מורעבת.כפות ידיים זעירות מציצות משרוולי המעיל, הגדול עליה בשתי מידות. כובע קסקט משוך נמוך על השיער האדמוני הארוך. לא ניתן לראות את פניה.

היא נעצרת מתחת לשלולית אור חמימה של פנס רחוב, ונשענת על העמוד. היא מחכה למישהו. האור רועד, מהבהב, ובסוף כבה. היא עדיין מחכה. הנה שם- קול צעדים. מישהו מגיע, שאינו זריז וחרישי כמותה. גם השניה אישה, מבוגרת, שיערה החום מפוספס באפור. היא נראית מודאגת.

בלי להוציא מילה, הנערה מושיטה לאישה שקית סגורה, והאישה מחליקה משהו לכף ידה של הנערה. כל העסק בוצע בדממה מוחלטת. זה ממשיך עד השעות הקטנות של הלילה: מישהו מגיע, והם מחליפים דברים. היא מספקת שקיות מזון סגורות, והלקוחות כל מה שאפשר.

היא אורזת את דבריה, וכל גופה קורן משביעות רצון. תמיד יש לקוחות רבים יותר לפני האסיף. הכל עדיף מאשר לחתום על אסימונים, אפילו להתעסק עם פני שועל. הם לא יודעים את שמה האמיתי, מטעמי חיסיון. היא הגנבת הטובה ביותר במחוז.

השחר עולה, אדום כמו דם, והאור מספיק כדי לראות את פניה.

היא מחייכת.

		הפרק הבא