שמי מלאכים

שני קטעים קצרים על סופרנטורל

1. בת משאלות

לוציפר היה הראשון לכנות אותה כך, בימים שבהם העולם היה צעיר יותר. בימים שלפני הבגידה, הנפילה, המלחמה. בימים שבהם היה אחיה הגדול – האח שלימד אותה לפרוש את כנפיה ולחצות את הבריאה כהרף עין. הם מרחפים, בלתי נראים, ביקום שבבריאתו צפו בנשימה עצורה. שלג צונח על הקרקע הבהירה תחתיהם – וזהו השלג הראשון אי פעם. אלפי פתיתים קפואים, גבישיים צונחים מסתחררים מן השמים. ואנה יודעת, בדרך האינטימית שבה מכירים ילדיו של האל את בריאותיו, שאין שניים זהים ביניהם.

מישהו נע בשלג לפניהם. ילד, פרווה עוטפת אותו כנגד הקור. שמו קיין, והוא הילד הראשון שהעולם ידע.

הוא מושיט יד. אצבעות קצרות, מלוכלכות. פתית שלג נוחת במרכז כף ידו, גבישיו נוצצים לרגע לפני שהוא נמס. נשמתו נעתקת מחזהו מרוב הקור הצורב את עורו, מרוב הפליאה על הדבר שתפס. עיניו נוצצות במשהו שהמלאכית אינה מסוגלת להבין. הוא צוחק – קול צלול, מתגלגל, בלתי נתפס. זוהי הפעם הראשונה שבת האלוהים שומעת צחוק, ומשהו בה משתנה לתמיד.

היא לעולם לא תהיה שוב שלמה.

הילד נעלם בנוף הלבן, רץ ומועד בדרכו חזרה את מקום מחסה עלוב, שם אוחזת האישה הראשונה בעולם תינוק שיהיה הראשון לדעת את אכזריות האדם (היא לא יודעת את זה אז. גם לא אנה ולא לוציפר. גם לא אלוהים.). התחושה שממלאת את אנה, עם זאת, נותרת בעינה. הילד היה חלש ופגיע, נגוע ופגום – פתיתי השלג פגעו בו, הקנאה מלאה את עיניו כשהביט באחיו, והוא השייך לאלו שלא צייתו לדבר האל. אבל יש בו משהו... שהיא אינה יכולה להגדיר , עדיין לא (יש בו לב פועם בחזהו. יש בו אנושיות – מרהיבה ומזוהמת ואיומה ויפהפיה – אבל היא לא יודעת את זה. עדיין לא.).  היא רק יודעת שגם כעת, בשלמותה השמימית, בתו הנבחרת של אלוהים, היא חסרה. שהשלמות שלהם ריקה מתוכן.

בפעם הראשונה בחייה, היא רוצה.

מלאכים לא נועדו לרצונות. הם נולדו לציית. הרצונות השתייכו לבני האדם – בני האדם החוטאים, שאכלו מן התפוח ועזבו את גן העדן והתקיימו בפני עצמם, ללא התלות המוחלטת בבוראם. גם עשרות אלפי שנים מאותו יום, מרבית אחיה של אנה לא ידעו רצון. הם לא נבראו לכך. אבל בניגוד לתכנון האלוהי, אנה מרגישה את הרצון נבנה בתוכה. זוהי משאלה למשהו שאינה יכולה לכנות בשם – אבל מילים, שפה, היו בריאתם של בני אדם. המלאכים לא הזדקקו להם, ואנה מסבה מבט אל אחיה. ומשום שהעולם צעיר וגן עדן נקי, והיא אינה יודעת עוד שצריך להיזהר במה שהיא מניחה לאחרים לדעת – היא משדרת אליו את תחושתה.

ולוציפר, שראה את פניו של אלוהים, נד בראשו ואומר: "היזהרי, בת-משאלות. רצונות הם מסוכנים. אנחנו כאן למען מטרה, אחות קטנה."

זמן מה אחר כך (השנים עוד לא נבראו אז – הן היו אמת מדידה של בני אנוש. מלאכים חשו את הזמן בשינוייו של גן-עדן, ובימים ההם הוא עוד היה קטן) אחיה הגדול מביט שוב בפניו של אלוהים, ויורק בהם. אנה, אוריאל וקסטיאל מאחוריה, צופים בדממה כשמייקל מבעיר את כנפיו ומשליך אותו מגן העדן – ועיניו עודן בוערות בגאווה, בסכנה, בהאשמה. בבגידה. האח שלימד אותם לעוף מושלך עלי ידי אביהם מן השמים, וזהו האובדן הראשון, הכאב הראשון שחווה משפחתם.
הוא לא יהיה האחרון.

רצונות הם מסוכנים, אח גדול. לעצמאות יש מחיר.

אבל לוציפר נראה חי כל כך בעודו עוזב את גן עדן. הכאב חקוק בפניו כשדלת הכלוב נסגרת עליו – כאילו פעם בו לב. ולרגע אחד מטורף, ספונה עמוק בשלווה השמימית של ביתה, אנה חושבת: גם אני רוצה.

2. מהות

פעם, דין הלך לגהנום למען סאם. הוא חזר משום שהעולם היה זקוק לו.
פעם, סאם הלך לגהנום למען העולם. הוא חזר משום שדין היה זקוק לו.

"אני לא יכול לעשות את זה לבד."

"ברור שאתה יכול."

"טוב, אני לא רוצה."

המכונית נעה על הכביש המבודד. מלכודת שטן על הגג ומלח בתא הכפפות. גזרי עיתונים והספר של אבא. מוזיקה ישנה זורמת מהרמקולים, והנהג שר איתה.

"תקשיב לזה, סאמי."

"אל תקרא לי סאמי."

הוא צוחק.

זה מה שהם עושים. להציל אנשים, לצוד דברים. העסק המשפחתי. הם משחיזים את סכיני הכסף וטוענים את כדורי המלח. הם מנפצים את גן העדן וצוחקים בפני הגהנום. דם על ידיהם ואש בעיניהם. הם מתים אבל זה לא משנה כלום. זה העולם שלהם, ושום דבר – שום דבר – לא יעצור אותם. הם הווינצ'סטרים. הם משפחה.

תא המטען נטרק על כלי הנשק.

"יש לנו עבודה לעשות."