אובדן

אסופה של שלוששה פאנפיקים קצרים בפאנדום באפי ציידת הערפדים, כל אחד מהם מתמקדת בדמות אחרת.

1. אש – ווילו

לפעמים, כשהיא נרדמת באחו האנגלי, ווילו מתעוררת וזה חורף שוב. טארה צמודה אליה במיטה שלהן – חמימות ושיער בהיר וניחוח וניל, כשהגשם מתדפק על החלון. בקומה למטה זאנדר ואניה מעצבים הזמנות לחתונה, קולותיהם המתווכחים בקלילות ממלאים את הבית. היא שומעת את צעדיה של דון העולה במדרגות. הנערה נוקשת על הדלת וקוראת להן להפסיק להתעצל במיטה ולרדת למטה, כי באפי אפתה עוגה, "או לפחות ניסתה. מקווה שזה לא יקטול אותנו". אין לה כוח, אז היא מתכרבלת עמוק יותר אל תוך שמיכת הפוך ושולחת את תודעתה להצית להבה בנר שנח על השולחן.

כשהיא מתעוררת בפעם השנייה, העולם בוער סביבה. שלהבות קסם מלוהטות שחורכות הכל מלבדה. הפרחים מתפוררים לאפר, ולהקת ציפורים מתרוממת בזעקה כשעץ מתמוטט. ג'יילס עומד מאחורי מסך הלהבות, אכזבה על פניו ועיניו קודרות, והדמעות על לחייה מצמיחות כנפיים, הופכות לפרפרים ועפות הרחק.

2. ג'סי – זאנדר

זאנדר חושב שהוא מבין קצת ברוחות. לא רוחות אמיתיות – את אלה הוא אף פעם לא קלט – אלא האנשים שנועצים בך מבט כשאתה לבדך בחדר ריק, והלב עייף ודואב והשעה מאוחרת. הוא תמיד היה "זה שרואה", כפי שכינתה את זה דון – האחד שאין לו כוחות, שמחוץ לאור הזרקורים, תמיד היטיב להבחין. הוא יודע שהרוח של ווילו היא טארה והרוח של דון היא ג'ויס, שהרוח של באפי היא אנג'ל והרוח של ג'יילס היא – עדיין, אף השנים שחלפו – ג'ני קלנדר.

הרוח שלו היא ג'סי. ג'סי שהתנגש בו בריצה ביום הראשון של כיתה א' ונתן לו סקייטבורד ליום הולדת חמש-עשרה וצחק מכל דבר. ג'סי, שמת בלילה שבו באפי סאמרס הגיעה לסאנידייל והעולם הפך אחר. ג'סי, שרצה כל כך לצאת עם קורדיליה לפני שזאנדר אפילו העלה את זה על דעתו. שהיה חושב ש"כל קטע הערפדים הזה ממש מגניב.".

ג'סי שלא נקבר משום שזאנדר הפך אותו לאפר. שהפך לעוד שם ברשימה הארוכה של אבדות מחזור 98. שאפילו ווילו בקושי זכרה שהיה פעם החבר הכי טוב שלהם.

זאנדר מנסה לזכור אותו, מניח לו לרדוף אותו. כי הוא יודע שאם הוא לא יעשה את זה, אף אחד לא יזכור.

3. לבן כמוות – דון

השמלה הלבנה קבורה באחורי הארון של באפי כבר שנים. דון גנבה בגדים ישנים של אחותה כל חייה, והיא שלפה אותה מבלי לחשוב, בעודה מחפשת את הגופיה האהובה על באפי מהימים שגרו בלוס אנג'לס. כשהבינה מה היא מחזיקה, שמטה אותה במהירות על המיטה, כמו לא יכלה לשאת את מגע הבד. והיא הייתה כל כך לבנה – כמו שלג ועצם ושקט ומוות. דם הכתים את הכתפייה שלה, אפר את שוליה, והיא נראתה כאילו הושלכה לשלולית מים מלוכלכים ולא ננגעה מאז. עולה בדעתה של דון שבאפי בוודאי קברה אותה שם לאחר מסיבת ה"הצלנו את העולם" שלהם באותו לילה, ושוב לא הוציאה אותה. ועדיין, איכשהו, היא הייתה הדבר הלבן ביותר שדון ראתה מעודה. שתיהן בהו בה אז, נטולות מילים, וכעבור כמה שניות אמרה באפי ש"הנה הגופייה, דון. לכי תתארגני. אני אקפל את זה." ודון לא רצתה לדעת מה היה הדבר שהדהד בקולה.

זו השמלה שהיא לובשת ללוויה של באפי.

היא לא באמת יודעת למה – היא עושה את זה כי היא רוצה. כי כבר לא אכפת לה. כי זה מרגיש מתאים, מרגיש נכון. המשי הלבן חלק כנגד החתכים הטריים-עדיין, והבגד מתאים לה. ואולי זה אומר שהיא כבר גדולה – שלא נשאר אף אחד להשגיח עליה. היא נראית כמו רוח רפאים במראה – דקה ומרוחקת וכל כך, כל כך לבנה. שיערה הארוך גולש פזור על כתפיה, ולא מסתיר את כתם הדם. זאנדר מקמט את מצחו בדאגה כשהוא רואה אותה כך, ו-ווילו, קולה אומלל, אומרת "דוני, אולי – ". דון לא מניחה לה לסיים, רק אומרת ש"אראה אתכם בבית הקברות ויוצאת מהדלת, כי היא לא יכולה. כי אין לה מילים להסביר להם שבאפי מתה, שוב, למען דון, למען העולם. שהשמלה הייתה כל כך לבנה שהיא דיממה, שדון דיממה, ושנשימתה האחרונה של באפי נלכדה בה פעם, וזה היה כמו להצמיד את מות אחותה לעורה ולהרגיש חסרה (כי כבר לא הייתה לה הזכות לשמוט את המוות הלבן על המיטה ולברוח מהחדר. כי השמלה תאמה את מידותיה, והיא כבר לא הייתה ילדה).

ספייק כבר שם מול הקבר, פניו חדות מכאב ומעילו השחור מתבדר סביבו, שד שעלה מן הלילה. יש סיגריה לא מודלקת בין אצבעותיו, וורד צחור כמוות על האבן הקרה מולו. הוא מסתובב כשהוא שומע אותה מתקרבת, כבר ממרחק מאתיים צעדים, ומסתובב. הוא מעניק לה מבט ארוך, מכף רגל ועד ראש, ואז מהנהן. הוא זז הצידה ומפנה לה במקום בדממה, והם עומדים זה לצד זה, שחור לצד לבן. נדמה לה שהוא מבין.