אממ, שומע אותי? אני לא בטוחה. אני מרגישה קצת מטופשת. הקשר בין הצד שלי לשלך לא משהו. אם אתה שומע, אני מניחה שזה הזמן להתחיל לשפוך.
הייתי כעיוורת לאור היום מרוב ההגיון לא נשאר מקום רועדת לידך והסם שבי עוד לא נגמר נושמת לי ממך והטעם כבר מר.
אתה יודע, הייתי טיפשה, טיפשה ועיוורת. הייתי טיפשה כי חשבתי שאני כל יכולה, הכי חזקה, הכי מיומנת, הכי אכזרית. כי חשבתי שאני יכולה לנצח.
הייתי עיוורת כי לא היה אכפת לי למות בזירה- חשבתי שזה המוות הכי מפואר, הכי ראוי. טוב, חלק מזה לא באשמתי, אלא באשמת החינוך של מחוז שתיים, אבל אני מנחשת שאתה כבר יודע את זה.
הייתי נערה טיפשה ועיוורת, כי היא לא הבינה שהיא רוצה לחיות.
בהתחלה שמחתי שהלכנו ביחד- היית בעל ברית טוב, חזק, לא רכרוכי. אבל מתישהו קצת השתגעת, וגם אני. בסוף זה היה סתם מתוק-מריר, כי במקרה הטוב, רק אחד מאיתנו היה יוצא משם.
המבט אחר והקור חודר אתה מסתתר, את גופי שובר המבט אחר והקור חודר איך עוד יום עובר בלי נשימה.
אתה מסתכל עלי בצורה שונה מאז תחילת המשחקים, אתה יודע? זה גורם לי לתחושה משונה, לדחף להסתתר, לברוח. כאילו אתה מכוסה במסיכה, ואני כבר לא רואה אותך. אז אני קופצת שפתיים, מחזיקה את הסכין ומחכה בלי נשימה שהיום יגמר.
לילה בא לאט, הזמן נעצר לילה ואתה השקט שנשאר רגע אחד נופלת איתך בסוף המשחק.
אני אוהבת את הלילות בזירה.
אין שום טעם למסיכות או לשקרים, כי החושך מסתיר את הפנים שלי ואת שלך, ויש רק אותך ואת השקט שנשאר. כל יום נדמה כמו שנים, כל לילה כמו נצח, שבו אני רוצה שהשעון יפסיק לתקתק ושהזמן יעצור.
ואנחנו נופלים דרך הזירה, לא נאחזים בדבר מלבד זה בזה.
בערב שוב חומקת מהרחוב מתוך האפילה מנסה לחשוב עוד קצת עליך עוברת עוד דקה ארוכה שמרגישה כמו נצח וריק בלעדיך.
אני מנסה לחשוב עלינו כמו שהיינו פעם. כל כך טיפשים ועיוורים, ועם זאת, מאושרים, לא חלולים ומטורפים כמו עכשיו.
קייטו שלא צוחק כשהוא רוצח, קלוב שלא מגלפת דוגמאות בפנים של הקורבנות שלה. לא קרייריסטים שרודפים אחרי נערות בוערות או ילדות שעפות כמו עורבני חקיין. לא נערים עם דם על הידיים.
אני מרגישה פתאום עייפה, חלולה, כאילו חייתי כבר מאות שנים. די אירוני, בהתחשב בעובדה שאני רק בת חמש עשרה, וכבר מתה.
המבט אחר והקור חודר איך עוד יום עובר בלי נשימה.
ותתכונן, הנה זה בא- אני מפחדת. אתה קולט את זה? קלוב, שיש לה לב של ברזל וקרח, מפחדת. בייחוד ששום דבר כבר לא יכול לפגוע בי, הרי אי אפשר להרוג אותי מהרגע שעברתי לשם.
אבל אני מפחדת כי אני כבר לא חיה. אני מפחדת כי לא הספקתי לעשות כלום. אני מפחדת כי בזבזתי את כל מה שהיה לי על למות בזירה, כשעדיין לא הספקתי לשמוט את הסכין. אני מפחדת כי אני כבר לא אגדל, אתחתן, אביא ילדים לעולם. לא חשבתי על זה הרבה קודם, אבל עכשיו לא תהיה לי הזדמנות.
לילה בא לאט, הזמן נעצר לילה ואתה השקט שנשאר רגע אחד נופלת איתך בסוף המשחק.
ואני נפלתי, ואתה נופל, בסוף המשחק, בלי דבר להיאחז בו מלבד זה בזה.
אני מניחה שכל הסיפור האומלל הזה לא בדיוק עוזר לך עכשיו. אני יודעת שאתה גוסס. טוב, נתראה בקרוב קייטו. אוהבת אותך.
|