השנה השלישית של ארתור

יומן.

אתמול התחלתי את שנת הלימודים השלישית שלי בהוגוורטס.

הסעודה היתה מצוינת כרגיל. גם השיעורים היום.

מחר אני אתחיל ללמוד מקצועות חדשים, חקר המוגלגים וטיפול בחיות פלא. זה לא נשמע לי מעניין, פשוט אין לי כוח ללמוד דברים מסובכים כמו גילוי עתידות וכשפומטיקה.

כולם חושבים שאני למדן בגלל המשקפיים שלי, אבל זה לא נכון. אני טוב באמת רק בשיקויים, אני חושב שיום אחד אני אעבוד בזה.

אני מתחיל להיות עייף. לילה טוב, יומן.

***

יומן.

היום היה מדהים בשיעור חקר המוגלגים. מדהים!

תמיד הייתי בטוח שהמוגלגים תקועים הרחק מאחורינו, הקוסמים, אבל הם לא! זה פשוט מרתק איך שהם מסתדרים בלי קסם. מדהים!

יצאתי כל כך נפעם מהשיעור שבטעות התנגשתי, לצערי, דווקא באחת מתוך אותה עדת בנות ששמה לה למטרה לתעב אותי מאז שסירבתי להיות בן הזוג של המנהיגה שלהן, פוזי, בסוף השנה שעברה.

"אני מתנצל, מולי," הודעתי ברשמיות.

"ראש בעננים, ארתור," רשפה מולי, נערה ג'ינג'ית שבאותו הרגע גיליתי לדאבוני שהיא נוטה לכעוס, "פלא שלא התנגשת בינשופים במעופם."

הסמקתי בכעס. "לפחות הראש שלי על הקרקע בזמן השיעור," אמרתי. זה די ידוע שמולי היא לא משהו בלימודים.

היא הסמיקה, והפנים שלה נראו כמו סלק. לצערי אני חושב שגם אני נראיתי ככה.

היא הפנתה את גבה אלי והתרחקה ממני בזעם.

"הי וויזלי, אתה בוער. מה קרה הפעם?" שאל אותי כריסטופר בל, חברי הטוב. הוא תמיד אומר שאני בוער כשאני מסמיק. לא יודע למה. בעצם, אני יודע למה.

"בטעות התנגשתי במולי," רטנתי וסידרתי על הראש את המצנפת השחורה המטופשת שכל התלמידים חייבים לחבוש מחוץ לחדר המועדון.

"וואו,"כריסטופר התפעל, "פשוט שרפה." הוא הוריד את המצנפת שלו כדי לסדר את תלתליו הזהובים הפרועים.

בדרך לשיעור הבא הוא לקח את המשקפיים העגולים שלי והרכיב אותם על הפנים השמנמנות שלו. זה היה מעצבן.

***

יומן.

קיבלתי מכתב מהבית. סבא רבא שלי עשה את מה שהוא תמיד איים לעשות והוציא את המשפחה שלי מהירושה, בגלל היחס הטוב של סבתא לכאלה שאינם טהורי דם. לא עוד חיים של עושר ונוחיות, לא עוד ינשופים ששולחים לי ממתקים שווים להוגוורטס. איזו באסה.

		הפרק הבא