מלכת הירחים

מלכת הירחים

קלרה פוגשת את צ'ארלי לראשונה באיזו עיירה קטנה, משמימה ומבודדת באריזונה, שאת שמה היא שוכחת עוד לפני שהתרחקה עשרה קילומטרים. היא שונאת מקומות כאלה, שבהם אנשים נדמים לנתק את עצמם משאר העולם בכוונה תחילה – הם מעיקים וטרחניים. האנשים שם מבזבזים את כל חייהם ב'צד העיוור', כמו שהיא חושבת על זה (דימוי הישר מעולם המושגים של קלרה מרי אנדרסון. היא השתמשה בו רק בינה לבין עצמה – גם משום שגרם לאנשים אחרים אי-נוחות, וגם משום שלא היה לה עם מי לחלוק את מחשבותיה. ציד הוא עיסוק בודד). הם תמיד נועצים בה מבטים כשהם מבינים שמשהו מוזר אצלה, והשייכות העמוקה שלהם, הדרך שבה כולם מכירים זה את שמו של זה, מעצימה את תחושת הזרות שממלאת אותה תמיד. היא מעדיפה ערים גדולות – מקומות שבהם אף אחד לא העיף מבט שני באישה צעירה עם עיניים משונות, ושאף אחד לא ידע כיצד קוראים לאלו שחוצים את מעבר החצייה לצדם. ממלכות רחבות ידיים שבהם לא משנה כמה בולטת היית, נבלעת בהמון. מקומת שבהם יכולת להיות חסרת שם ופנים, חסרת זהות וקיום. להיות אף אחת, רק עין כהה הסוקרת את העוברים ושבים ומחשבות מהירות וחודרות.
אבל ציד בערים גדולות היה מסובך ונדיר, ושלוש מיתות מסתוריות בחודשיים באותו בית חווה מתפרק שולחות אותה לחור-קטן-בשומקום, אריזונה, היכן שהגשם לעולם לא מפסיק לרדת.
היא יורדת בקפיצה קלה מאוטובוס, לבושה כבר בחליפה שלה – הבוחנים סירבו להעניק לה רישיון נהיגה בטענה ששדה הראייה שלה צר ולקוי מכדי שתוכל לנהוג בבטחה, והיא נאלצה לנצל את כל כוח רצונה כדי לא להשליך לעברם כמה ביטויים מכוערים במיוחד שהטיח בה שד יומיים לפני כן. התחבורה הציבורית צפופה, מעיקה ומלוכלכת. אי אפשר לקרוא שם – האוטובוס מיטלטל בצורה כזו שראייתה הפגומה לא מצליחה להתמקד – וגם לא לשמוע מוזיקה, והמבטים תמיד מגיעים אליה בסופו של דבר (היא הבחינה זה מכבר שרכבות ובאוטובוסים אנשים השתעממו, וכשהשתעממו, תמיד נטו לבחון את זולתם בעין מעמיקה יותר). אבל קלרה היא ציידת מאז הייתה בת תשע-עשרה, ויידרשו הרבה יותר מפקידים שיפוטיים, אוטובוסים מסריחים ועיירות חדגוניות כדי להרתיע אותה.
היא נגשת מיד לתחנת המשטרה ומבקשת את הקבצים. עם אובדן העין היא למדה להאזין טוב יותר, והיא יכולה להבחין ששתיקתם של השוטרים נודפת אי-נוחות. היא מוצאת שהבית ננטש לפני שנה, ושרק לפני חודשיים הוא נקנה מחדש והחל לעבור שיפוצים. שלוש תאונות מוזרות התרחשו מאז, לכאורה ללא קשר מלבד סימני חנק מוזרים על הגופות. לא לוקחת לה יותר מחצי שעה לגלות שהדיירת האחרונה – ג'יין בראון – תלתה את עצמה בעליית הגג. הגופה נשרפה, אבל משפחתה סירבה לקחת דבר מהחדר, אפילו לא את "יצירות האומנות היקרות שלה". היא טוענת את הרובה שלה בכדורי מלח, מנקה את סכין הברזל. מוודאת שהמצית פועלת ומכינה את עצמה להתמודד עם רוח.
היא לא מתקשה לפרוץ לבית, ולעשות את דרכה אל הקומה העליונה. היא גם לא מופתעת כשדמותה של אישה צעירה, חיוורת ומהבהבת, מתקרבת אליה בהבעה מאיימת כשהיא עולה במדרגות. הכל הולך לפי הציפיות שלה.
אבל היא בהחלט לא צופה את הצעירה האדמונית שמתפרצת מהמסדרון הסמוך, יורה סדרה של כדורי מלח לעבר ג'יין, וקופאת בהפתעה כשהיא רואה את קלרה הנדהמת מולה.
"אה, היי."
***
אחרי שהן שורפות את הציורים, מנקות את הזירה וחומקות מהדלת האחורית, קלרה והאישה מתיישבות על ספסל גן ומשוחחות. שמה, לדבריה, הוא צ'ארלי בראדבורי (כן, בטח). היא התחילה לצוד לפני פחות משנה, וקלרה מתרשמת בעל כורחה מהמיומנות שצברה. 
"קלרה אנדרסון." היא מציגה את עצמה. "אני ציידת כבר די הרבה זמן."
צ'ארלי בוחנת אותה בסקרנות. "ואיך את עושה את זה, עם העין..." קולה דועך, כאילו היא לא בטוחה אם השאלה מותרת.
קלרה מושכת בכתפיה. חלפו שנים רבות עד מאוד מאז שאיבדה אב, אחות, ואת עין ימין לאדם זאב משתולל, והיא התרגלה זה מכבר. העין הפגומה הוחלפה בעין זכוכית, אבל הצלקות סביב ארובת העין נותרו בולטות ומסגירות. "זה לא מפריע כפי שאנשים נוטים לחשוב."
הן מדברות עוד כחצי שעה – השיחה ביניהן קולחת להפתיע – לפני שהן פונות לדרך. פניה של קלרה מתקדרות כשהיא חושבת על נסיעה נוספת באוטובוסים הנוראיים של האזור. צ'ארלי שואלת 'מה הבעיה?' ולפני שקלרה מבינה מה קורה, יש לה טרמפ במכונית הקטנה והצהובה (והאופיינית להדהים) של צ'ארלי. 
הנסיעה נעימה במידה יוצאת דופן. צ'ארלי משמיעה תקליטים מוצלחים למדי בעודה מנווטת בכבישים המבודדים בדרכן החוצה מחור-עלוב-בשומקום, ומנסה לשווא להסביר לקלרה את משמעותה של הבובה הקטנה על לוח המחוונים ("זו הרמיוני גריינג'ר. מהארי פוטר. היא מגניבה – ואני וה' עברנו הרבה יחד. פרצנו יחד למחשבי מפלצות"), וקלרה מדפדפת באינטרנט בחיפוש אחר מקרה חדש. לאחר זמן-מה היא מוצאת משהו – גופות מרוקנות מדם, אנשים נעדרים, סימני נשיכה ואותות נוספים – שהוא כמעט בוודאות קן ערפדים (שנמצא, תודה לאל, בעיירה קצת פחות זעירה ומעיקה). עם זאת, היא מוטרדת. הקן נראה גדול למדי, ויש סיבה לכך שציידים נוטים לנדוד בזוגות. המחשבה מעלה בה רעיון – ולמה לא, בעצם? – ולפני שהיא מספיקה להתחרט, היא שואלת. "רוצה להצטרף אלי בציד הבא שלי? נראה לי שנוכל להיות צוות טוב."
צ'ארלי נמצאת בצד העיוור שלה באותו רגע, כך שהיא נאלצת למתוח את ראשה בצורה לא נוחה כדי להביט בה.
אבל ההבעה על פניה לגמרי שווה את זה. פתאום קלרה מבינה עד כמה היא יפה.
***
הן נרשמות באיזושהו מוטל עלוב בקצה העיירה, מקום מהסוג שמהווה שמונים אחוזים מחיי הציד. העיר גדולה משציפו, הערפדים מתוחכמים יותר ומשרד השריף מערים קשיים. הן נתקעות שם לכמה וכמה ימים, שבהם קלרה לומדת להכיר את צ'ארלי טוב למדי. היא מגלה שהשיר האהוב עליה הוא walking on sunshine'', ושהיא שותה את הקפה שלה עם המון סוכר. שהיא חושבת שטולקין הוא אל, רולינג היא גיבורת-על, וסטפני מאייר היא השטן בכבודו ובעצמו. שהיא אוהבת לראות 'משחקי הכס' בטלוויזיה הגרועה שבחדר שלהן, אבל חושבת שהספרים טובים בהרבה. שיש לה אוסף של דגמי דמויות מדע בדיוני, שמסודרות בצורה מדוייקת בהתאם למקורן ולחשיבות ה'פאנדום' שלהן. ששום דבר לא יעיר אותה באמצע הלילה. שהיא מסוגלת לעשות עם מחשבים דברים שקלרה בכלל לא ידעה שאפשריים. 
ביום הרביעי להימצאותן שם, נדמה להן שסוף סוף מצאו משהו. קלרה עובדת על הדפסת עיתונים ישנים שאת קובציהם גנבה צ'ארלי מאיזה אתר עלום, כשחברתה שבה לחדרן ובידה כוסות קפה טריות. היא מושיטה אחת מהן לקלרה, היושבת על מיטתה, שקועה בעבודת הגזירה, ונשענת בגבה אל השולחן, לוגמת מהקפה המתוק-להחריד שלה. היא נמצאת מחוץ לשדה הראייה הצר של קלרה, אבל הציידת שתומת-העין מיומנת דיה בהאזנה לשתיקות כדי לזהות שצ'ארלי רוצה לשאול משהו. 
"מה זה?" היא שואלת, מרימה את מבטה מהעיתונים.
צ'ארלי נראית מופתעת לרגע. "אה, פשוט תהיתי – איך הפכת לציידת?"
הזיכרונות מרירים, אף שזו לא הפעם הראשונה שנשאלה את זה – זו הייתה אחת מהשאלות שציידים נטו להפנות זה לזה כבדרך אגב. היא עונה בנימה יבשה וריקה ככל יכולתה "איש זאב תקף את המשפחה שלי בטיול קמפינג כשהייתה בת שמונה-עשרה." ידה מושטת בתנועה אוטומטית לעבר עין הזכוכית. הבעת פניה של צ'ארלי מלאת הבנה, ולקלרה אין ספק שגם היא ידעה אובדן.
"ואיך את הגעת לזה?" היא שואלת, מצפה לתשובה יבשה ומרוסנת דומה (אלא שצ'ארלי לא דומה בכלום לצייד הממוצע – והיה עליה לדעת כבר שצ'ארלי לעולם לא תיתן תשובה צפויה).
האדמונית ממצמצת. "אני? אממ, מנהל החברה שבה עבדתי אכל את הבוס המעצבן שלי, ונראה לי שהוא שקל לאכול גם אותי. ותקפתי שני ציידים בחרב פלסטיק ויצאתי למבצע התגנבות חשאית ורוח כאילו-ידידותית שברה לי את היד."
קלרה בוהה בה בבלבול מעין אחת. צ'ארלי נדמית שלא להבחין, ומוסיפה: "אה, וכמה חודשים אחרי זה השליח המלכותי שלי שלח פיה ממש חמודה לחטוף אותי. לפי ספר מאי-ביי – הוא היה די עלוב."
קלרה מנסה לעמוד בקצב הדיבור של חברתה, ונתקלת בקשיים. "רגע, השליח המלכותי?"
האישה האחרת מהנהנת. "אני מלכת הירחים." היא מסבירה.
בשלב הזה קלרה נשברת. הצחוק התגלגל פורץ מפיה, מוחק את אי הנוחות שאיתה התחילה השיחה. ספל הקפה רועד בידה עד שהיא חוששת שיישפך על הסדינים. צ'ארלי כמו מבינה לפתע כמה מוזרה השיחה נשמעת, ומחייכת. היא שומטת את התרמיל על הרצפה ומשתרעת על המיטה ליד קלרה, שיערה האדמוני מתפזר סביב פניה כמו קרני שמש (באחורי מחשבתה, קלרה מציינת לעצמה שהיא יפה למדי). היא מתארת, חיוך נוסטלגי על פניה, את מונדור, את חמש הממלכות, את צבאה הנועז ואת ניצחונה המפואר על פני האורקים האפלים שליד גינת השעשועים. קלרה מקשיבה, מוקסמת, ספק מהסיפור וספק מהמספרת. הרעיון של המשחק נראה לה מקסים ומטורף בעת ובעונה אחת. כמה שעות לאחר מכן, בעוד צ'ארלי מסדרת בזהירות גזרי עיתונים על השולחן (היא משתמשת בבובות של דארת' ויידר כמשקולות נייר), היא עוצרת מהחקירה ומחפשת 'לאר"פ' באינטרנט. להפתעתה, היא מגלה כנס של יומיים לא רחוק משם. הסקרנות, כמו גם חוסר הרצון לשוב אל הבדידות, גוברים עליה, והיא מציעה בהיסוס לצ'ארלי שילכו לשם יחדיו אחרי שיטפלו במקרה.
חיוך התשובה של האדמונית מאיר את החדר האפלולי.
***
כנס הלאר"פ משוגע ומרהיב בדיוק כפי שציפתה. הן נרשמות בכניסה, ותוך חמש דקות קלרה מקבלת חרב, גלימה ארגמנית ורטייה ("כי אין עיני זכוכית בממלכת הדרקון, והרטייה גורמת לך להיראות ממש מגניבה" מסביר הנער שמחלק תלבושות.). בכניסה מוסבר להן ברוב חשיבות עצמית כי היום הראשון מוקדש לרדיפת אוצרות והשגת תהילה, והיום השני יוקדש לקרב שייפעל בהתאם למה שהרווחת ביום הקודם. צ'ארלי מהנהנת בהבעה רצינית ("זה מבנה נפוץ," היא מסבירה לקלרה "אבל יעיל. וכיפי") ומיד יוצאת במסע כיבושים. היא מזמינה לדו-קרב כל אדם שנקרה בדרכה, ועד הערב היא גנרלית צבא האלפים. קלרה מתרשמת – היא אומנם מיומנת בשימוש ברובה, אבל אין לה ספק שבימים שבהם צדו אנשים בחרבות הייתה צ'ארלי עולה עליה בהרבה.
"מרשים מאוד, מלכת הירחים." היא אומרת כשהן שוכבות זו לצד זו באוהל הגנרל (צ'ארלי מינתה אותה לסגניתה. קלרה לא בטוחה באיזו מציאות מקבילה הן נמצאות בדיוק, אבל היא מתחילה לחבב אותה.)
צ'ארלי צוחקת, צחוק מתגלגל ונהדר, ומתקרבת אליה. המחווה תמימה למדי, אבל פניה של קלרה מאדימות מעט – היא מקווה שהציידת האחרת אינה מבחינה. באותו רגע נשמעות צעקות מבחוץ: "מתקפת פתע! הטרולים מגיעים!" מישהי מתפרצת לאוהל – השליחה-הכוהנת שיצאה לסייר קודם לכן (קודם לכן, נעצה האישה הצעירה בצ'ארלי מבט שגרם לקלרה אי נוחות). "גבירתי הגנרלית - !" היא צועקת. צ'ארלי מזנקת על רגליה, חוטפת את חרבה ורצה מחוץ לאוהל, מחלקת פקודת. קלרה עוקבת אחריה, ספק נלהבת, ספק מאוכזבת שהרגע נעלם.
האלפים מנצחים בקרב, וצ'ארלי עדיין קורנת, שעתיים לאחר מכן, כשהיא משאירה את קלרה בתחנת האוטובוס. "תתקשרי אלי לפעמים." היא מציעה. "אני יכולה לעזור לך במקרים המסובכים. יהיה כיף." היא מהססת לרגע. "היה ממש נהדר להכיר אותך, קלרה."
קלרה מחייכת. "גם לי, מלכת הירחים." היא מהססת לרגע, ואז רוכנת ומנשקת את צ'ארלי. נשיקה קצרה, מתוקה, לפני שהיא נשענת בחזרה. 
צ'ארלי מחייכת חיוך רחב אפילו יותר. "נתראה!" היא מכריזה. "אם לא תתקשרי אלי, אפרוץ לך למחשב."
קלרה עדיין צוחקת כשהיא צופה במכונית הצהובה ובאישה שבתוכה נעלמים באופק. עינה היחידה ממוקדת בה עד שהיא נעלמת.
***
אחרי הפגישה ההיא, הן נשארות בקשר – מדברות בטלפון מפעם לפעם, מסייעות זו לזו כשהציד קשה. אין שום הבטחה בקשר ביניהן – שום דבר לא בטוח כשאת ציידת – אבל קלרה יודעת שצ'ארלי תמיד משפרת את מצב רוחה. שצ'ארלי שם בשבילה, בשביל לגרום לה לחייך. (שהיא אוהבת אותה). ערב אחד, הן יושבות בחדר מוטל לאחר מפגש לא נעים עם מכשפה. קלרה בדיוק מסיימת לנקות שריטה מדממת על לחייה של צ'ארלי, כשזו מדברת לפתע:
"השם שלי הוא סלסט."
קלרה מסתובבת במהירות. "מה?"
"השם האמיתי שלי." חוזרת צ'ארלי. "אני בטוחה שניחשת שהוא לא צ'ארלי בראדבורי. הייתי סלסט מידלטון, פעם."
"סלסט." חוזרת קלרה, בוחנת את הצליל. "זה שם יפה. מתי החלפת אותו לצ'ארלי?"
"התחלתי לקרוא לעצמי צ'ארלי לפני ארבע שנים. אבל היו לי עוד שמות חוץ מזה." היא משעינה את ראשה על כתפה של קלרה. "הייתי גם קארי אסימוב, טיפאני קארד, סופי מק'קאפרי, ובהתחלה, לוסי באום."
משהו מבצבץ בזיכרונה של קלרה. "כמו הדמות מ'נרניה' והסופר של 'הקוסם מארץ עוץ'."
חברתה מהנהנת. "בדיוק. אם כי – " היא מחמיצה פנים. "די נמאס לי מהקוסם מארץ עוץ וכל הקשור בו."
קלרה מחייכת. "אני תמיד אהבתי את הספר הזה. הייתי תוהה מה אבקש אני מהקוסם אם אפגוש אותו." היא מושכת בכתפיה. "עין חדשה, אני מניחה." היא מעבירה את ידה בשיערה של צ'ארלי, מפתלת קווצה אדמונית בין אצבעותיה. "ומה איתך, מלכת הירחים?"
צ'ארלי נדה בראשה. "לי כבר הייתה שיחה עם הקוסם. ותאמיני לי, מוטב שלא לבקש ממנו כלום."
קלרה בקושי מופתעת. אחרי שצדה פגסוס ורוד באיזור החוף ופגשה את הגרסא הפגאנית של ארנב הפסחא, היא תאמין לכל דבר. במקום לחקור, היא ממשיכה. "אבל אם יכולת. מה היית מבקשת?"
היא מצפה שצ'ארלי תענה "את הדי.וי.די של 'הכוח מתעורר'" או "בובה של סורוס סנייפ – זו שאי אפשר למצוא בחנויות". היא חוששת שצ'ארלי תענה "את ההורים שלי" או "את החיים הקודמים שלי בחזרה".
אבל מלכת הירחים רק מחייכת, ולפני שהיא רוכנת לנשק אותה, היא אומרת. "שום דבר. יש את כל מה שאני צריכה."
***
כמה חודשים אחר כך, בעודה עוקבת אחר משנה-צורה במינסוטה, קלרה נתקלת בשני אחים ציידים. הם מציגים את עצמם כסאם ודין ווינצ'סטר, ומשהו מצלצל בזכרונה. היא שואלת אותם עם הם יודעים משהו על צ'ארלי – איפה והיא ומה שלומה ולמה היא הפסיקה להחזיר שיחות.
האחים יושבים בצד העיוור שלה, כך שהיא לא רואה את המבט ששניהם מחליפים.
אבל השתיקה שלהם אומרת הכל.