מן האוקיינוס

מן האוקיינוס

לרוח היה ריח של עשן, של מתכת, של אש. ריינה שאלה פעם את אחת מעוזרותיה הבכירות של קיקי מדוע, וזו סיפרה לה שמזרחה לספא, במקום שבו המים הופכים עמוקים וצלולים ומפלצות ים האופייניות לאזור הזה שוחות במעמקים, שוכן כבשנו של וולקן. שם האל הנפח מחשל כלי נשק אדירים ומרכיב מכונות למען האלים. ריינה נהגה לתהות האם הייתה זו האמת, או רק סיפור שהמציאה האישה המתנשאת בתקווה לבדר או להשתיק אותה. לכן בוקר אחד, כחצי שנה אחרי שהגיעו לאי של המכשפה המקסימה, טיפסה אל ראש המגדל הגבוה ביותר בספא ואימצה את מבטה. לבסוף הצליחה להבחין במרחקים בצל כהה ורחב, שעשן כהה עלה ממנו ונסחף ברוח לכיוון הספא. אם כך, הייתה זו האמת. מפתיע, במידה מסוימת, אבל ריינה אווילה רמירז אריאנו גדלה באחוזה מלאה רוחות רפאים, ואולי הייתה צריכה כבר ללמוד שמוטב להאזין לסיפורים.

הייתה זו הפעם היחידה מאז שהגיעו לאי שריינה ראתה סימן כלשהו לקיומם של איים אחרים מלבד זה. כעת, כששוטטה על החוף השומם והמרוחק מהספא, שום כתם לא הכתים את האופק הבהיר. כשהחול הבהיר נדבק לרגליה היחפות, השמים הנקיים מענן נפרשים מעליה, הגלים הירקרקים התנפצו למולה ואז נמשכו בחזרה אל המקום שממנו באו, נעים עד אינסוף. דומה היה שאין אף מקום אחר בעולם. כאן, בספא המקסים ומלא הקסמים, פורטו ריקו נדמתה להיות האגדה. כאילו מעולם לא התקיימו מכוניות וכבישים ובית ספר ומכונות כביסה, 'ברצ'ינה' וחתולי רחוב וגברים שאינם הופכים למכרסמים. (כאילו מעולם לא התקיים חוליאן רמירז אריאנו – אבל הוא אכן אינו קיים עוד, וריינה דוחקת את המחשבה אל אחורי ראשה ומעמידה פנים שלא נשמעה. עברו כבר שנתיים והיא נעשתה מיומנת בלהתרחק מנושאים צורבים ולהימנע מלזכור).

היא נושמת את האוויר העשוי מלח ולהבות, ומתיישבת על סלע חלק. אין טביעת רגל מלבד שלה על גבעות החול, ונדמה שהיא האדם החי היחיד ביקום כולו. הבדידות מפחידה אותה באותה מידה שהיא גורמת לה הקלה – השקט המעורב ברחש הגלים הנשברים כמעט מחריש אוזניים. קווצות שיער כהות, שזורות בחוטי זהב  - מעשה ידיה של היילה, שרצתה כל כך להתאים אותן אל האי הזה – עפות אל עיניה, והיא מושיטה יד להסיט אותן. הטבעת שלה, שעליה חרוטים לפיד וחרב מוצלבים, מנצנצת לרגע באור השמש.
חלק קטן ממנה, עמוק בתוכה, רוצה להסיר אותה מאצבעה ולהשליך אותה אל הגלים, להניח להם לסחוף אותה ואת אמא שלה ואת כל מה שסמלה אל המים (חוליאן העניק לה ולהיילה את הטבעות ביום הולדתה השביעי. הוא דיבר על אלים ועל רומא ועל גבורה ועל שימור המסורת, והרוח של הגבירה בשמלת הערב הנוטפת דם הושיטה יד אל כתפה של ריינה כמו מאחלת לה מזל טוב.). חלק אחר ממנה רצה לאמץ אותה אליה, להניח לה להזכיר שהיא והיילה לא באמת שייכות לכאן (היילה לא הסירה את הטבעת, אבל היא הסוותה אותה בין טבעות נוצצות וצעקניות שענדה קירקה על אצבעותיה. ריינה לא הופתעה – אחותה רצתה אך ורק להשתנות, לשכוח. להשיל את עורה ולהעמיד פנים שהנחש החדש המגיח אינו בדיוק באותם הגוונים.(

ניצוץ באופק לוכד את תשומת ליבה ומסיח את דעתה מהרהוריה. היא מצמצמת את עיניה כנגד אור השמש המתנוצץ על המים, ומנסה לזהות את הכתם הכהה המתקרב אל האי במהירות לא סבירה. לאחר רגע ארוך של בהייה, היא מבינה מה לפניה. היא מסתובבת, מפנה את גבה אל המים ורצה במעלה גבעת החול. החול נדבק לרגליה היחפות, והיא כמעט מועדת על צדף גדול לפני שהיא ממהרת במורד הגבעה ומגיעה אל הבניין הראשי. מתלמדות הכישוף האחרות יושבות שם, מפטפטות בינן לבין עצמן. כמה מהקוסמות המוסמכות, היילה ביניהן, משוחחות לצידן. כולן מרימות את מבטן אל ריינה כשהיא מגיעה בהליכה מהירה, הבעותיהן מלאות שאלה.

"סירה!" היא קוראת. "סירה מגיעה אל האי."

***

הנערה נראית בגילה של ריינה, אולי מעט מבוגרת יותר. שיערה הבלונדיני פרוע, בגדיה שחוקים ופניה מלוכלכות ועייפות. עיניה האפורות החודרות בוחנות את חדר ההלבשה של התלמדות בעיון, כאילו היא משננת אותו על כל פרטיו. משהו במראה מזכיר לריינה את עצמה כשרק הגיעה לחוף, וקולה עדין כשהיא מבקשת ממנה לשבת על הכיסא שמול המראה. "טפלו במראה שלה." פקדה היילה כשהביאה אותה. ריינה בוחנת אותה בזהירות, ומשהו בתוכה מזהה נפש אחות. היא מחבבת את הנערה הזו.

"ברוכים הבאים," היא אומרת בשקט, בעודה מסרקת את השיער הפרוע ומכינה את חוטי הזהב. "אני חושבת שתשתלבי יפה עם שאר המתלמדות."

"מה? אה, אני לא נשארת פה. אני וחבר שלי רק עוצרים פה למנוחה לפני שנמשיך בדרכנו."

אז היא לא מבינה. ריינה נזכרת בנער שהיה על הספינה – מרוט כמו הנערה, ולבוש באותה חולצת טריקו כתומה וממורטטת. דקירת חמלה עוברת בה – היא יודעת טוב ממנו מה עומד לקרות לו, ובינה לבין עצמה, מעולם לא השלימה באמת עם החלק הזה בעבודה אצל קירקה. ואולי היא בדיוק כמו היילה – עוצמת את עיניה משום שהאי הזה היה מפלט מהעולם והיא רצתה להיאחז בו. אבל הנערים האלה הגיעו, סימני טפרים על בגדיהם וזכר העולם האמיתי כמו נודף מהם, כאומרים שהבידוד הוא רק אשליה. ואולי גם כשעמדה על החוף והרגישה את עצמה כאדם היחיד בעולם, צפו בה האלים. לא הייתה לה דרך לדעת מה יביא איתו האוקיינוס.

"מה שמך?" היא שואלת את הנערה האחרת בעודה שוזרת חוט זהב דק בשיערה הבהיר. אמה וקייט איפרו את פניה זה מכבר, והשמלה שלה מחכה רק שריינה תגמור את עבודתה. כעת היא נראית כמעט כמו אחת מהמתלמדות, ושמשום-מה, זה מטריד את ריינה.

"אנבת'." אומר הנערה. "אנבת' צ'ייס. ואת?"

ריינה לא עונה. "ולידיד שלך?"

עיניה של אנבת' זהירות, חשדניות. "קוראים לו פרסי. למה?"

פרסי. משהו בשם, בזכרון הדמות כהת השיער בסירת ההצלה, הופך את הנער לאמיתי. מאוחר יותר, תחשוב ריינה שהיה זה אחד מאותם רגעים של מה-היה-אילו. אם לא הייתה היילה פותחת את הדלת באותו הרגע, האם הייתה רוכנת ולוחשת אזהרה באוזניה של הנערה האחרת, שנשאה את העולם האמיתי בקרבה? האם הייתה מספרת לה מה צפוי לאותו פרסי ירוק עיניים – ואף לה עצמה, אם לא תשחק לפי החוקים? או שהייתה מניחה לרגע לעבור, נמנעת מתשובה, ומניחה לאנבת' ללכת אל גורלה, יהיה אשר יהיה, גם אם הייתה זוכה להזדמנות?

היא לעולם לא תדע. ההזדמנות מעולם לא באמת הייתה שם. כמו אחת מרוחות האחוזה, הרעיון רק נתלה מעליה בעיניים רושפות, ללא השפעה אמיתית.

פניה של היילה קצרות רוח, והיא מסמנת בידה שזמנן נגמר. ריינה בולעת את המילים, ומושכת בכתפיה. היא עוזבת את החדר, מותירה את הזרה מאחוריה. חלק קטן ממנה יודע איכשהו שזו תהיה ההזדמנות האחרונה שלה לשאוף את הרוח הנושאת איתה אפר מנפחייתו של אל.

***

קולות ההרס אינם מגיעים אל ריינה בהתחלה, בפינה השלווה שלה. גם קול צעדי הריצה המתקרבים לא גורם לה להסתובב – היא מניחה שזו אחת המתלמדות האחרות, ולא מעוניינת להצטרף למשחק. רק כשהיא שומעת את קולה של היילה קורא לה, דמה קופא.

"ריינה!"

האימה והדחיפות הללו, שנעלמו מקולה של היילה בשנתיים שבהן חיו על האי, כמו הופכים אותה בת עשר שוב."ריינה, אנחנו צריכות לחזור הביתה עכשיו, לפני שהוא ישים לב!" "ריינה, תתרחקי מהקומה השלישית, הם כולם שם!" (ובשקט, במקום של הדברים שאסור לחשוב עליהם: "ריינה, בואי! אין לנו מה להישאר כאן עוד. הוא איננו!"). היא מסתובבת באחת, ואחותה עומדת מולה. שיערה הכהה, המסורק תמיד, מתפרע סביב פניה, ועיניה פעורות. היא תופסת בזרועה של ריינה ומושכת אותה כשהן רצות יחד הרחק מהחוף. צעקות וצעדי ריצה נשמעים במרחק.

"מה – ?" היא מתנשפת.

"המבקרים הארורים!" מטיחה היילה בתגובה לשאלה המקוטעת. "הם שיחרו את שודדי הים!"

נשימתה של ריינה נעתקת מחזה, והיא מאיצה את ריצתה. לא להיתפס, לעולם לא להיתפס. זו דרך שהיא מכירה היטב מלילות ארוכים ומלאי מפלצות שחלפו עליהן עד שהגיעו לאי – דרך שכל חוטי הזהב והשמלות והקסמים לא יכולים למחות.

אם זאת, היא מבזבזת שנייה אחת על מבט לאחור, מנסה לאתר את מקור הבלגן המטורף הזה. המראה שנגלה לעיניה מפתיע אותה. ספינת הפיראטים נעה דרך המים במהירות על טבעית, חבלים נמתחים ומפרשים מורמים בעצמם בעוד החרטום מופנה אל האי יורק האש. ריינה יכולה לראות את דמותה הזעירה והמרוחקת של אנבת' על הסיפון, שיערה הבהיר בוהק בשמש. הנער עומד לידה, דמותו אנושית וידו האחת מורמת כמנצחת על מחול החבלים. גל ירוק נוצץ נשבר על העץ המבריק, וריינה מתעכבת לרגע להביט בכלי השיט היוצא מהמעגן ומפליג בגאון הרחק-הרחק, מותיר את האי של המכשפת מאחוריו. שני נוסעיו כמעט אינם נראים עוד.
הם האנשים הראשונים שראתה עוזבים את הספא מעולם.

היא תוהה לאן פניהם מועדות.

היא תוהה אם תראה אותם שוב.