תודה ששאלתם

תמיד ידעתי להכריז שאני נורמלית לחלוטין, תודה ששאלתם. אבל בזמן האחרון הכל התערער לי. נשלפתי מהחיים שלי באכזריות. עכשיו אני כבר לא יודעת מה אני יודעת ומה לא. מה אמיתי ומה דמיוני, ואיפה עובר הקו בינהם, זה שמפריד בין מציאות לאשליות. בין שפיות לשיגעון. אני חושבת שכבר חציתי אותו, ומאוחר מדי בשבילי להיות נורמלית, שוב. עכשיו, אני מבולבלת. השתנתי: ממש כאילו הוחלפתי בגרסא אחרת שלי- חסרת חיים. משהו אחד אני יודעת בוודאות; אני ממש לא רגילה. אני איזה טציה מעוותת חולנית. תודה ששאלתם.

זה שקרי להגיד שהכל קרס עלי ביום אחד. היו רמזים וסימנים מוקדמים, אבל אני לא איתרתי אותם. לא ידעתי מה לחפש. הרשתי לעצמי להאמין ביד המקרה וביד המזל, בכל תירוץ הגיוני על השכל הישר. תמיד הרגשתי שונה, אבל החנקתי את הדחף הזה. למדץי להיות אחת מהשורה, אחת מכולן. נטמעת ומשתלבת. אני מניחה שהייתי צרכה להבין שאני חריגה כשנחשים דיברו אליי, כשהצמחתי פרחים במהירות מפתיעה, כשעשיתי פעלולי לולינות מסוכנים ללא תקלות. אבל אני עצמתי עיניים והתעלמתי מהלחישות של זה ממש לא בסדר. לא רגיל. כי אני צריכה להיות רגילה.

לא הייתי אף פעם מטרה לחצי לעג או פירלטוטים. לא הייתי יפה או מכוערת. אבל הייתי שונה במובן מסויים, של ידעתי להגדיר עד גיל אחת עשרה.

עד המכתב.

אני קוסמת. תועבה. יצור שלא מהעולם הזה. טציה, טציה מרושעת.

זה לא אנושי. לא רגיל. זה חרפה, קלון למשפחה. אני מביישת אותם, איך שיצאתי. מורדת. מה פתאום קוסמת. קסמים. אין דבר כזה.

המכתב: קראתי אותו, בא' ואז בע'. השלכתי אותו לאש וצפיתי בו מתפורר. ואז בעוד מאות המכתבים שכנופיות ינשופים שלחו לי. אני רק רוצה להיות רגילה. זה בקשה גדולה מדי?

תמיד ידעתי להכריז שאני נורמלית לחלוטין, תודה ששאלתם. ואז גיליתי איזה הפתעות צופנים לי החיים. עכשיו אני רק יודעת להגיד שהכל שקרי. ואני איזה מפלצת מעוותת. תודה ששאלתם.