כפפות

כפפות

החפירות בשטח הקתדרלה החלו רק כשנה לאחר תום המלחמה. החורף הקפיא את האדמה הכהה והחרוכה של לורמנדי והפך אותה קשה כברזל, נועל מתחתיה את אלפי הנשמות המוסתרות. למחנה המלא חיילים ופליטים לא היה ציוד, לא היה מזון – כל שדות הכימרה עוכלו בלהבות שהבעירו המלאכים. הם שלחו חוליות ציד והצליחו להשיג די מזון להזין את אנשיהם – אבל לא היה בזה די. הם לא יכלו להזין את כל הנשמות הממלאות את הקתדרלה, מרגע שיהיו לאלו גוף. אפילו שיניים לא היו להם – לא מספיק בשביל גודלה של המשימה שעמדה לפניהם. בלית ברירה, נאלצו קומץ הכימרות והשרפים שהפכו את חורבות כלוב הברזל לביתם לחכות עד האביב בכדי להוציא את העם האבוד מקברו וליצור אותו מחדש.

ועתה האביב הגיע. לירז עומדת בראשו של מגדל ומשקיפה על אסטרה הנפרשת לרגליה. בניגוד ללורמנדי, שנחה בחורבות אפר (ועדיין הייתה המקום המופלא ביותר שראתה לירז מימיה), אסטרה הייתה מסודרת, מצוחצחת וריקנית כמו חרבות הכסף שעמדו מולה ליד כניסת הארמון.
רק כעת, כמעט שנה לאחר תום המלחמה, הצליחו המלאכים להשליט סדר באימפריה ולהכתיר קיסר חדש (איזה אחיין רחוק של יורם, נדמה היה ללירז – זה לא ממש עניין אותה. היא לא הייתה חלק מהאימפריה הזו עוד.). בתגובה לבקשתם – הנואשת במקצת – של אנשי לורמנדי, החלה האימפריה לשלוח אספקה ואנשים נוספים לעזור במלאכת השיקום. לירז נשלחה לארמון לשוחח עם הקיסר באופן רשמי, ולוודא שאין לו כוונות מלחמה.
היא עצמה איננה בטוחה עדיין כיצד הפכה לדוברת – ולסמל – של הבלתי חוקיים. היא מעולם לא הייתה אדם של מילים. זה היה תפקידו של עקיבא, שהוביל אותם לקרב ולברית שהלכה והפכה קדושה בעיני אנשי כלוב הברזל. היה זה תפקידו של חזאל, שידע לגרום לכל אחד – אפילו לה – לחייך בקלות. אבל חזאל מת, ועקיבא נמצא הרחק, עם הסטליאנים, ואנשים הקשיבו כאשר לירז דיברה. היא לא עשתה דבר כמעט, מלבד להרוג יותר מכל אחד אחר, אבל אחיה הלכו אחריה כפי שהלכו אחרי אחריהם. היה כבוד בעיניהם כשהביטו בה – אפילו בעיניו של הקיסר עצמו, הדומות לשלה ושל אחיה. (וזה היה טוב, אולי, משום שללירז לא היה כבוד כלפיו והיא לא הייתה כפופה לו. לא הייתה לה כוונה להניח לקיסר נוסף להביט בה מלמעלה.)

השקיעה צובעת את אסטרה בכתמים של חלודה ודם, מנצנצת על הגגות הישרים. המחנה שבו הוכשרו הבלתי חוקיים עודנו עומד, ריק ושומם, על גדת הנהר. לירז תוהה אם יום אחד יהרסו אותו האנשים ויבנו תחתיו מקום אחר, טוב יותר – בית מגורים או חנות או גן ילדים. היא מגלה שהיא מקווה שלא – הייתה זו האנדרטה היחידה שיזכו לה הבלתי חוקיים. שמותיהם של מאות אחים עולים במוחה. כאז כן כיום, חיים או מתים, המלאכים סירבו לכבד את צבא הממזרים שנפל במלחמה חסרת הערך. היא הפסיקה זה מכבר לקוות לשינוי – היה זה חסר טעם וחסר משמעות. במקום אחר, שתי שעות מעוף ואישור עזיבה אחד מהקיסר, היו אנשים שהבינו את הכימרות ואת הבלתי חוקיים וראו אותם כקורבנות. כאן, בעיר הריקה הזו, יאלצו ילדיו של הקיסר להסתפק בכתם מכוער על קו הנוף כתזכורת לכך שפעם היו כאן וכעת הם אינם.

קול נקישת דלתות נשמע מאחוריה. שליחו של הקיסר החדש יוצא אל המרפסת ומחווה קידה קלה. "הקיסר מודה לך על ביקורך, גבירתי. את חופשייה לעזוב."

לירז מעקמת אף בתגובה לדבריו, אבל מוצאת את עצמה משועשעת מהתואר. הגבירה לירז מהבלתי חוקיים!היה חזאל מכריז בוודאי, וצוחק. היא יכולה לראות את חיוכו משתקף מבעד לזמן בעודה פורשת את כנפיה וממריאה, להוטה לעוף הרחק מהארמון הזה ומהעיר הזו שמעולם לא הייתה לה לבית.

מלאכים רבים ריחפו מעל העיר כעת – השרפים, ולירז בכללותם, תמיד אהבו את שעת בין הערביים (הכימרה, לעומתם, אהבו מאז ומעולם את חצות הלילה. אחרי שנה בה חיה ביניהם, יכלה לירז להבין זאת.).עם זאת, כולם ללא יוצא מן הכלל פינו את הדרך מיד לאישה לבושת השחורים שחצתה את אסטרה במעופה, מביטים אחריה בשילוב של פחד ויראת כבוד. לירז הותירה אותם מאחוריה, מגביהה לעבר העננים. בינה לבין עצמה, תהתה אם אי פעם יגיע הזמן בו יוכלו גם שאר בני עמה להשתנות.

***

מחנה המשקמים מואר באור לפידים בוהק, כגחלת אחרונה במרחבי השממה. על אף השעה המאוחרת, כנפיים זוהרות עודן מנקדות את מתחם האוהלים, וביניהן נגלים צלליהן הכהים של הכימרות. ענן קטורת עלה מן המחנה, ממלא את האוויר ומגיע עד ללירז שריחפה מעליהם. הוא התקבץ בעיקר מעל האוהל הכחול הגדול שבמרכז המתחם שלהם – מקום שחציו אוהלים, חציו בתים בנויים מחדש, מלא חיילים ופליטים, שרפים וכימרות, מאוחדים באותה מלאכה אינסופית.
האוהל היה שייך לזו שהעניקה את עצמה למלאכה הזו יותר מכל – קארו. יורשתו של ברימסטון, בת הקירין האחרונה, בלתה ימים כלילות באוהלה, שם הייתה שוזרת שרשראות שיניים בלב העשן ומעטרת את זרועותיה בחבורות כחולות כשערה. לקארו הגיע יותר – הגיע לה הסוף הטוב שלה עם עקיבא – אבל עבודתה, כמו עבודתה של לירז ושל כל האחרים, רק החלה. היה עוד כל כך הרבה לתקן, להחיות. היה עליהם להפרות מחדש את הקרקע שנחרכה באשי המלחמה. לירז כבר עייפה מלנסות לשכנע אותה להניח את השיניים ולנוח. במידה מסויימת, היא הבינה אותה – לה יותר מכולם היה מה לתקן. הן לא יכלו להרפות. היא ריחמה מעט על איסה, שהוסיפה להקדיש את מרבית זמנה לדאגות למחיית המתים השקועה במלאכתה הנצחית.

מעט הרחק משם, נראתה קבוצה נוספת של אורות. שורה של מלאכים וכימרות, נושאים מחתות ואתי חפירה. הם סבבו את הקתדרלה – המקום שהיה פעם גאוותה של לורמנדי, וכעת היה קברה. המחזה של הכיכר ההרוסה והכימרות נושאות המחתות שסביבה הזכיר ללירז בצורה לא נעימה את שדה הקרב. תחרת הצלקות השחורות שכיסתה את זרועותיה עקצצה בזכרון רפאים של נשמות שכבר לא יזכו לגוף חדש. חיוך מריר עלה על שפתיה כשנזכרה כיצד נסתה הקסיה פעם, במה שנדמה כחיים אחרים, לגרום לה לשלם עליהן. דבר כזה לא יקרה שוב, אבל זרועותיה נותרו כשהיו – מכוסות קווים שחורים שלא ניתן למחוק.

חלק מאחיה ניסו לעשות זאת, היא ידעה. כמה מהם פיתחו להם הרגל – על כל נשמה שחילצו מן המחתה העצומה, מחקו את אחד הקווים שעיטר את ידיהם. הם לא יכלו לעשות זאת לחלוטין – הצבע כיסה את עורם – אבל הם כיסו את הסימנים בצבע חדש עד שלא נראו עוד. כאילו האמינו שתיקון הרס העיר, השבת החיים הקבורים, תתקן כל מה שנעשה בעבר.

לירז לא האמינה בכך. הסימנים קוקעו על עורם מסיבה כלשהי, וזה לא היה כדי שימחקו. את העבר לא ניתן לשנות, ומה שמת – מת. לא הייתה להם זכות להסיר את אות הקלון שלהם – את מצבת הזיכרון של אלו שהרגו. בדיוק כפי שהאמינה שהכימרה צריכים להיוותר בגופיהם הישנים, המעוטרים בחמסות. הם לא יכלו למחוק את מה שקרה – את מאות אחיה, את כל תושבי העיר הזו והארץ הזו שאבדו בשל טיפשותו של יורם. למען ארץ, היה על כולם לזכור.

היו אחרים, שאותם העריכה מעט יותר. הם נהגו לעטות כפפות – כמעט כל אנשי המחנה עשו זאת. כיסו את החמסות ואת סימני התפירה מתחת לבד דק, והניחו לזכרונות הקרב לשקוע לזמן מה. להשכח לרגע. כולם ידעו מה נמצא שם מתחת לכפפה, עז כביום שבו הוטבע, אבל כולם העמידו פנים שהצליחו לשכוח. לירז יכלה להבין את זה – את הרצון להמשיך הלאה ולהניח לזמן לכסות את הצלקות. עם זאת, היא מעולם לא הצליחה לעשות זאת בעצמה – זה הזכיר לה יותר מדי את החלום בו כרתה את זרועותיה כדי לנקותן, ואת היום ההוא בו נסתה הקסיה לעשות זאת (ואולי בצדק. הקרב בסוואת – הקרב הראשון של לירז, נותר חרוט בזכרונה יותר מכולם.)

המחנה עדיין שוקק חיים, ולירז כמעט יורדת לשם, אבל מוצאת את עצמה משתהה באוויר. אפילו במחנה שהיה ביתה, בין הבלתי חוקיים שהיו אחיה והפכו אותה לדוברת שלהם, היא לא חשה בנוח. לירז לא התידדה בקלות, והיו רק שני אנשים בחייה שבאמת היו קרובים אליה. שניהם אבדו לה לפני זמן רב.
היא לא הייתה לבדה לחלוטין במחנה – היו לה כמה אנשים שהחשיבה כחברים. אבל קארו עובדת כעת, ועדיין נוטה להשקיע כל דקה בה אינה עובדת במחשבות על עקיבא. זירי עזב למשימה במערות הקירין לפני כמה שבועות – ובין כה כה, נדמה היה שההבנה הכנה שהייתה ביניהם פעם התפוגגה עם הזמן.
וישנה הקסיה.
לירז לא בטוחה עדיין כיצד הפכו היא ואשת השועל לידידות. הן עוללו זו לזו דברים רבים מכדי שיהיה בכך היגיון – ואולי דווקא משום כך התקרבו. הן הבינו זו את זו – את הזעם, את הקשיחות, את הבדידות שמאחוריה. לירז מחבבת את דרכה של הקסיה לפתור את בעיותיה בחיוך שועלי וניצוץ זדוני בעיניה. הכימרה אמורה הייתה לצאת למסע ציד כמה ימים לפני כן, ולירז לא בטוחה אם כבר חזרה. היא מהססת לרגע, ואז פונה מעל לפסגות ההרים במסלול המקיף אל מעבר למחנה – אל האזור ההרוס של לורמנדי

***

לירז מנמיכה מבין ההרים לעבר הקרקע, אל גבעות הדשא הכהות עליהן נבנה פעם מרכז העיר. כנפיה, זהובות ובוערות, נוצצות בשמים כמו אור אחרון כשלורמנדי נגלית לעיניה. העיר הגאה, היפהפייה שהייתה בירתם של הכימרה, נחה בחורבות עצומות וחרוכות בעמק הירוק. לירז נזכרה בקרב שהתרחש במקום – הלהב הזהוב בידה, הכימרה המבזיקים בין הבניינים ולהבות המלאכים שזרמו מידיה ומכנפיה, מתיכות את כלוב הברזל ומבעירות את המבנים המטים לנפול.
בהתחלה, כשרק הגיעו השרפים והכימרות אל העיר ההרוסה, בהק כלוב הברזל כצלקת חרוכה ומכוערת על נוף ההרים – גלעד לחורבן המלחמה. כעת מציג הנוף מראה שונה – מראה שיש בו מעט נחמה. מערב העיר, היכן שהתיישבו התושבים החדשים, נדמה כמעט כמו כפר חדש. בתים נבנו מחדש, רחובות נצבעו, מלאכים וכימרות משוטטים בשבילים יחדיו. (גם כלוב הברזל חודש, ומותח סורגים מעל ראשיהם. המלחמה הייתה כל חייהם, ואף אחד לא מרגיש לגמרי בטוח.). שאר העיר החלה להיעלם אט-אט תחת כוחו של הטבע. הבניינים החרוכים התמוטטו, הסורגים החלידו והתפרקו. טחב ודשא מממלאים את הרחובות ומכסים את הבתים, הופכים אותם לגבעות בעלות צורה מוזרה. ממבט ראשון, נדמה שאין שם עיר כלל. כאילו הנוף עצמו עטה כפפות וניסה לשכוח את הדם שנשפך בו.

היא נוחתת במקום שבוודאי היה פעם כיכר – שברי אבנים פזורים סביב במעגל, כמסמנים את תוואי העיר שפעם הייתה. מאחוריה מתנשאים שבריו של בניין שצופה במתכת כסופה (היא מוצאת את עצמה תוהה לשם מה הוא נועד – בוודאי כבר לא תדע לעולם). השברים משקפים את שמי הכוכבים ואת החורבות שסביבם כמו מראות, ולירז יכולה לראות שלוש מלאכיות קטנות קומה משתקפות במראות השונות. שתיים מהן עומדות זו מול זו, משקפות את הלילה ולוכדות את הנוף החרב במבוך אינסופי. יש במקום הזה יופי מוזר שלירז מחבבת – עוד נוף עטוי כפפות שחורבנו רק הפך אותו יפה יותר. היה זה אחד המקומות האהובים על הקסיה – לירז מעולם לא שאלה, אבל היא ניחשה ששם גרה משפחתה של הקסיה בימים שבהם לורמנדי עוד עמדה על תלה. היא לא יודעת מדוע בחרה הכימרה להראות אותו דווקא לה – היא יודעת שיש שאלות שמוטב לא לשאול.

היא מתיישבת בדממה על גוש אבן מעוות שייעודו המקורי אינו ברור לה. היא תחכה עד חצות הלילה – שעתם של הכימרה, היא חושבת בחיוך קל – ואז תחזור למחנה. ייתכן שהקסיה עדיין צדה, אחרי הכל.

"חזרת מוקדם." הקול, גרגור שועל חרישי, נישא אל לירז ברוח הקלה יחד עם האפר המכסה את הקרקע. היא לא מסתובבת, רק מנידה קלות בראשה. "זה לא לקח לי הרבה זמן. משום מה, הקיסר החדש לא היה להוט לארח אותי." נימת קולה שלווה, משועשעת מעט.

הקסיה צוחקת, קול צלול שמהדהד במה שהיה פעם רחובות. לירז תוהה אם כשהעיר עוד הייתה קיימת, נהגו אנשים לצחוק במקום הזה לעיתים קרובות. קשה לה לדמיין את זה – גם בימים שבהם הלחימה עוד הייתה מתונה, הצחוק לא נשמע במחנה הבלתי חוקיים לעיתים קרובות.

השועלה פסעה קדימה והתיישבה לצידה, ולירז הסבה לבסוף את ראשה להביט בה. הקסיה הייתה גבוהה ממנה בכעשרה סנטימטרים (מרבים המלאכים והכימרות היו גבוהים מלירז. חזאל נהג להגיד ש:את כל כך מפחידה שזה מוסיף לך עוד שלושים סנטימטרים – ואף אחד לא מעז להסתכל עלייך מלמעלה.) היא עטתה בגדים כהים בגוון ירקרק שבטח סייעו לה בציד באזור המיוער הזה – ללירז לא היה ספק שטרפה של השועלה לא הצליח לחמוק ממנה לעיתים קרובות. פניה היו שועליות למראה, מכוסות בפרווה אדמונית, אבל עיניה הענבריות נצצו בתבונה – וגם בשמץ זדוניות, חשבה לירז.

"ובכן, נחמד שהזדרזת." חייכה הקסיה. "ביקרת את דודך האהוב בדרך?"

למעשה, לירז שקלה לבקר את יאל במהלך ביקורה באסטרה – הקיסר המפלצתי חי עדיין בכלוב הראווה שבו כלאו אותו הבלתי חוקיים עם תבוסתו, מוצג בפני נתיניו לשעבר המזועזעים. לירז הייתה מסופקת אם אכן ישאר שם זמן רב. כעת כשהתיצב השלטון באסטרה הוא בוודאי ישפט בקרוב – ולא נראה היה לה שיכה לחנינה. הגנרל האכזר מעולם לא היה אהוד במיוחד על חייליו.
עם זאת, בסופו של דבר החליטה לוותר על הרעיון. היריבות שלה עם יאל כנראה הייתה עוד אחד מהדברים שמוטב לכסות בכפפות ולהמשיך הלאה, אפילו אם ה אומר לוותר על ההזדמנות לשמוח לאידו של דודה פעם אחרונה.

היא הנידה בראשה לשלילה והקסיה הטתה את ראשה בהרהור. היא בחנה את דמותה בעיון וחייכה שוב. "עפת דרך החורשה שבמערב העיר? הסתבך לך עלה בשיער." היא הושיטה יד ארוכת אצבעות לשלוף אותו מבין צמותיה של לירז. "למה את כל הזמן הולכת עם הצמות האלו? הן נורא הדוקות. זה לא מציק לך?"

סקרנותה נשמעה כנה, ולירז כבר התרגלה לחטטנותה עד שמצאה את עצמה מחייכת. "אחי היה אומר שאני יכולה להשתמש בהן כמס כאב. הוא תמיד רצה שאפרום אותן."

"אחיך עקיבא?"

"לא. קראו לו חזאל. הוא..." המילה קופאת לרגע על לשונה. "הוא מת."

הקסיה שותקת לרגע, בצורה שמסב ללירז הקלה (אחרי כל מה שקרה, היא חושבת, אף אחד מהם כבר אינו בטוח כיצד להתייחס אל המוות.). אחרי זה היא אומרת, בחיוך שובבי. "אז אולי נעשה את זה עכשיו?"

היא מושיטה יד בקלילות אל שיערה של לירז, ורק אז עוצרת לרגע ומעיפה מבט מהוסס במידה לא אופיינית. "אפשר."

במקום אחר, בזמן אחר, הייתה בוודאי לירז מסרבת ומתרחקת בלי להסס. לחצן של הצמות על ראשה היה מוכל וידוע מכדי שתוותר עליו בקלות – עול קטן שנשאה בלי להסס, פן נוסף בדמותה של חיילת. כמעט תזכורת. אבל היה משהו בשעת הלילה הזו, בחורבות הבודדות והקרות שהיוו תזכורת עצובה בעצמן. משהו בכימרה המקסימה והמוזרה שהתעניינה בדברים כאלה, שגרם לה להסס. בסוף, בלי להבין עד הסוף מדוע, היא אומרת: "בסדר."

הקסיה לא מחכה שתשנה את דעתה. היא מושיטה יד ובזריזות פותחת את הקשרים ומתחילה להפריד את הקווצות המלפפות שעיטרו את ראשה של לירז מאז הפכה לחיילת. אצבעותיה נעו במיומנות קלילה, ולירז תהתה מהיכן הניסיון. האם להקסיה היו אחיות פעם, שאת שיערן הייתה פורמת בערב? אולי חברות? מה קרה להן? היא מעולם לא שאלה על דברים כאלה. החיים שהיו להם פעם, לפני המלחמה, לפני מלאכת השיקום שאחדה את כולם והפכה להיות מרכז חייהם, נדמו כמו חלום. עולם אחר, שהתקיים לפני הרבה הרבה מאוד זמן. אוסף של רגעים, כאבים ושמחות, שנצררו לכדי אדם וכוסו בכפפות בכדי להסתיר את מה שלא רצו לראות, אבל נותרו גשמיים מתחת לבד. ואם הקסיה ידעה לפרום צמות, ואם לירז הקפידה לקלוע אותן וחייכה לבדיחותיו של אח שמת לפני כמעט שנה, זה לא היה חשוב.

"הנה לך." הקסיה משחררת את שיערה הבהיר של לירז ומניחה לו ליפול על כתפיה, ולירז מטלטלת את ראשה בתגובה לחמימות הלא מוכרת. האשה האחרת פוסעת צעד לאחור ובוחנת אותה, ומשהו משתנה בהבעת פניה. כשהיא מחייכת שוב, לא היה זה בדיוק אותו חיוך שדוני-מוכר שעיטר את פניה של הקסיה לרוב. "את יפהפיה." אמרה בשקט. היא מושכת קלות בידה של לירז, וזו קמה ומגלה שהיא עומדת מול אחד מקירות המראה השבורים.

המראה שנשקף לעיניה גורם לידיה לרעוד (ולקווים השחורים לבעור על גבן כאילו זה עתה נצרבו) לרגע נדמה לה שהיא מביטה בהשתקפות מוזרה מן העבר, נערה בהירת שיער ורצינית שעמדה להיות חיילת באימפריה לפני זמן רב. אורו של אלאי משתבר במתכת המנופצת ומבהיק על שיערה המעטר את כתפיה בגלים, כאילו הייתה רוח הזוהרת בחורבות לורמנדי.
האשה העומדת מולה לא נראית כמו הלוחמת האכזרית ביותר של הבלתי חוקיים ולירז נזכרת בנערה שקלעה את שיערה לצמות בידיים יציבות ושלוות לקראת הקרב הראשון שלה. איך עפה לצד אחיה אל סוואת. היא זוכרת את ההרג הראשון והסימנים הראשונים והכתם הראשון על נשמתה – הצד שאין ממנו חזרה (והפעם הראשונה שפגשה את הקסיה, אף שלא זכרה זאת אז. היא מעולם לא דיברה על מה שקרה שם.)
לרגע לירז רוצה להעלם, להימלט, לזקור סנטר ולחזור להיות האשה המסוגרת והקטלנית שהכירה. אבל מה שנעשה נעשה, והיא עמדה שם עם הקסיה בשעת הכימרה, לב העיר שפעם הבעירה, ושערה פזור כמו הנערה שהייתה פעם ורוח הלילה עוטפת אותה כמו הבטחה ומעיפה אפר אל רגליה. מחר אולי תקלע לירז את שיערה בצמות הדוקות ותצטרף אל הקסיה בציד, אבל הבבואה הזו הייתה שם ונחרטה בזכרונה ותוותר שם.

השועלה נדמית שלא להבחין בסערת רגשותיה – או להבחין ולהתעלם, מתוך אותה הבנה נדירה ובלתי מוסברת שלה את הדברים שעל לירז להבהיר לעצמה.

"זה נחמד." היא אומרת, ומושיטה יד להסיט קווצת שיער מפניה של לירז. רק אז היא מבחינה שידיה של הכימרה עטויות כפפות כחולות כהות.

"גם את עוטה כפפות?" היא שואלת ללא מחשבה, מופתעת.

הקסיה מהנהנת. היא מושכת קלות את קצה כפפתה השמאלית וחושפת את העין הכחולה שמתחתיה. "אני לא צריכה אותה יותר – וזה יותר נוח ככה." הביטוי נשמע מוזר בהקשר, אבל לירז מבינה את כוונתה, אף שהיא יודעת שעל הידיים האלו ניתז רק דמו של יאל – ועם זה אין לה כל בעיה.

להפתעתה הקסיה מושיטה את ידה אל כיסה, ומוציאה ממנו זוג כפפות נוסף, עשוי בד חלק ובהיר. "קחי." היא אומרת בשקט. "הבאתי אותן בשבילך."

לירז פורשת יד אחת. העור החיוור על אצבעותיה נראה בקושי מאחורי מאות הצלקות הקטנות. קווי הדיו השחורים מתוחים על פרקי אצבעותיה, מטפסים אל כף ידה ומעטרים את זרועה עד המרפק כמעט, כמו שלא עשו אצל שום מלאך אחר. זיכרון עולה בה. מערות הקירין, החדר האפלולי, הקסיה בדמות טן הזאבה, נחושה לגבות את נקמתה. להגשים סיוט שלירז מעולם לא הבינה. להעלים את היום ההוא בסוואת, סימן בלתי נראה לצד הסימנים הכהים. היא מביטה בכפפות ולרגע מהססת.

אצבעותיה של הקסיה, עטויות בכפפות הכהות, מרפרפות לרגע על פני תחרת-הצלקות השחורה המעטרת את זרועותיה של לירז. "איזה מהן היא אני?" היא שואלת, בדיוק כמו ששאלה אז, במערות הקירין. אבל כעת אין איבה בקולה ויש עדינות בעיניה.

"אף אחת." עונה לירז. "לא סימנתי אותך אז."

הקסיה שותקת לרגע, ואז מהנהנת קלות. החיוך השועלי שב לפניה כשהיא מושיטה ללירז את הכפפות. הפעם לירז לא מתווכחת – היא רק לוקחת אותן ועוטפת את ידיה בבד הבהיר, מניחה לצלקות הכהות להיעלם. מכסה את הזיכרונות והמעשים ומותירה אותם ליום אחר. ואף שלא סומן ביניהם, נדמה זכר היום ההוא בסוואת להתכסות ולהעלם יחד אתם מתחת לכפפות שהושיטה לה האישה-השועלה.
הכפפות זהובות-בהירות, דומות בצבען לעורה, ולרגע אחד באור השמש הדועכת נדמות זרועותיה נקיות כמו זרועותיה של הנערה שהייתה אז, לפני שהכל התחיל.

הקסיה מחייכת בשביעות רצון. "בואי." היא אומרת, עיניה נוצצות בשובבות. "משלוח המלאכים החדשים יגיע בכל רגע, ואני אוהבת להיות שם ולהלחיץ אותם כשהם באים." כאילו בהיסח הדעת, היא מושיטה את ידה העטויה כחול לעבר לירז, מזמינה אותה לאחוז בה וללכת איתה.

המחווה כל כך אגבית וחסרת מחשבה, שנדמה שהקסיה מבצעת אותה בלי לתת על כך את הדעת. לירז מכירה אותה טוב מכדי להאמין לכך – הכימרה זריזת המחשבה חשבה תמיד על כל דבר שעשתה. היד המושטת היא הצעה – כמעט הבטחה. כאילו היא מבינה מה משמעותה.
לירז זוכרת את הפעם הראשונה שהחזיקה בידו של זירי – הבזק של זיכרון, הצצה לעולם אחר. לפני זה, כך נדמה היה לה, לא אחזה בידו של איש מאז הלכה אל הצבא. לפני שנפרדה ממנה (בחיוך עצוב, בלטיפה על הראש, בהבעה שמשמעותה: "אין מה לנסות ולהתנגד לזה") נהגה אמה לשלב אצבעות ארוכות וזהובות בידה הקטנה, הנקייה מקווים שחורים.
לא, היא נזכרת לפתע. זה לא נכון. הפעם האחרונה שהחזיקה בידו של מישהו הייתה כשאחזה בידו של חזאל לפני הקרב הראשון שלהם (הפעם הראשונה והיחידה בה הניחה לעצמה להביע פחד. היא הייתה לוחמת.). הקרב בסוואת. אחרי זה היו ידיה מלוכלכות מדי בפחם ובדם מכדי שתאחז בידו של מישהו.

בהחזקת הידיים היה משהו... כן. משהו פשוט וילדותי ואמיתי שלירז זכרה רק בקושי. אבל היא עמדה שם כעת, בעיר ההרוסה והיפה הזו, ליד הכימרה הזו שחייכה אליה חיוך שועלי בעיניים בורקות. זרועותיה היו כמו-נקיות ושיערה פזור כמו-נערה, והיא מושיטה יד עטוית כפפת ומשלבת את אצבעותיה באצבעות הכפפה הכהה. מתחת לבד המשיי בערו הצלקות השחורות על עורה ולא התכוונו להיעלם, אבל אולי, רק הלילה, יוכלו לירז ולורמנדי לעטות כפפות ולאחוז בידה של הקסיה. להיות כמעט-ילדות.

הן הולכות משם, חוצות יד ביד את החורבות הכסופות לעבר המחנה הממתין להן, אפוף אור וקטורת, ופלוגת מלאכים פרושי כנפיים נוחתת בין אוהליו.