ויקטואר

סליחה, הפאנפיק שהיה כאן קודם היה של אחי הקטן ובטעות החלפתי משתמש בזמן שהוא כתב. אנחנו משתמשים באותו מחשב. באסה. בקרוב הוא יפרסם מחדש את הפאנפיק על דאדלי פוטר.

 יומני היקר וכולי.

היום התנשקתי עם טדי. שוב.

זה היה לפני שעליתי על הרכבת להוגוורטס. כל כך שמחתי שאפילו לא היה לי אכפת שג'יימס פוטר, בן דוד שלי, קרציה וסיוט של כל מתבגרת הפריע לנו באמצע. ברור שצעקתי עליו בכל זאת, שלא יחשוב אפילו שמה שהוא עשה היה בסדר.

אחר כך התיישבתי ליד החברות שלי, אמה, ליה, אנג'י ואביגייל. לא התכוונתי לספר להן על הנשיקה אבל אנג'י הסתכלה עלי עם העיניים המלחיצות שלה דרך המשקפיים ופשוט קראה את זה על הפנים שלי. מה שמלחיץ בעיניים שלה הוא שהן בצבע של השמיים, ושהעור שלה בצבע של "שוקולד מריר 70% קקאו". ניסוח של אמה, לא שלי. אני לא מודדת צבע עור של אנשים לפי סוגים של שוקולד.

אני מחפשת את הקטע שבו כתבתי על הנשייקה הראשונה שלי עם טדי.

***

יומני.

אני שונאת את השיער שלי.

בעיקר בגלל שהוא לא החלטי. הוא עוד לא החליט אם הוא בלונדיני או ג'ינג'י. זה לא שהוא משנה צבע או משהו, זה היה יכול להיות מגניב אם כן. אבל הוא פשוט כלוא באמצע, לא בלונדיני ולא ג'ינג'י. או שהוא גם בלונדיני וגם ג'ינג'י. לא יודעת.

***

מוזר, יומן, פעם כתבתי קטע שלם על השיער שלי. זה ממש טיפשי. אני ממשיכה לקרוא את זה בכל זאת.

***

אני מעדיפה אפילו שיער ג'ינג'י כמו של אבא ודומיניק ולואיס על פני הבלונג'יות הזאת, אבל הכי טוב זה בלונדיני כמו של אמא שלי. השיער שלי גם פחות קסום משל אמא שלי, כך שאני צריכה להשתמש בהרבה תכשירים וקסמים כדי שהשיער שלי יראה טוב יחסית. הייתי שמחה לצבוע את השיער אבל אמא לא מוכנה לשמוע על זה. היא אוהבת את השיער שלי וחושבת שהוא מיוחד. אני מכבדת את זה בגלל שאמא שלי היא הרבה יותר מבינה, קרובה וזורמת מאשר אמהות אחרות שפגשתי. אחרת הייתי צובעת, כמו ליה. יש לה שיער מושלם, בלונדיני, עבה וגלי. קשה להאמין שהשיער האמיתי שלה שחור ודליל.

לפעמים אני מסתכלת על עצמי במראה או בתמונות ובטוחה שאני ג'ינג'ית לחלוטין, וכמעט בא לי לבכות, ולפעמים אני נראית לעצמי בלונדינית ואני לא מבינה למה אי פעם חשבתי שיש משהו ג'ינג'י בשיער שלי. אני חושבת שזה תלוי בתאורה. או בגישה שבה אני מסתכלת על עצמי. איזה שיער מעצבן יש לי.

***

יומני הקסום והיקר לי

היום קרה משהו מאוד מיוחד.

זוכר שכתבתי שהמשפחה שלי מתארחת בחג המולד אצל הפוטרים יחד עם כל הצד של אבא וחשבתי שזה יהיה סיוט?

טוב אז זה קרה ככה: הלכתי לישון מוקדם כי לא היה לי כוח למשפחה, וגם התעוררתי מאוד מוקדם, לפנות בוקר. לא הצלחתי לחזור לישון אז התלבשתי ויצאתי החוצה כדי להתרענן.

הגעתי למקום נחמד עם דשא ודברים כאלה והתיישבתי מתחת לאיזה עץ. לא השקעתי בלבוש לי, כך שלא היה אכפת לי לשבת על האדמה. פתאום התקרב מישהו. זה היה טדי לופין. הוא לא היה במראה הקבוע שלו, עם התלתלים בצבע טורקיז. היה לו עור שחום ושיער שחור חלק.

"אה, את פה", הוא אמר באכזבה.

קמתי. הרגשתי איך אני מפעילה עליו את מעט קסם הויליה שיש בי, גורמת לעצמי להיות יותר יפה, יותר מושכת.

"טדי", אמרתי, "כבר הרבה זמן אני רוצה להגיד לך את זה...אני אוהבת אותך." הסמקתי.

"בטח," הוא אמר במרירות, "את אוהבת אותי. או שאת אוהבת את עצמך, ואני האחרון ברשימת החתיכים שלך, ואת מתה להשיג אותי כדי להשוויץ בפני החברות שלך, למרות שאני חצי אדם זאב ופריק."

"קראתי לך ככה מזמן!", צעקתי פתאום, נבוכה, "וגם אז לא התכוונתי לזה, פשוט זה עצבן אותי שהסתובבת עם שיער אפור וחצ'קונים בכוונה!"

"ואני באמת אוהבת אותך, זה לא...."  "כמו עם פיטר וקולין וג'ו ומייק ומי לא?", הוא ירה.

הייתי המומה. באמת יצאתי עם הבחורים האלה, אבל... "זה לא אותו דבר!" אמרתי, "אני מרגישה כלפיך מה שלא הרגשתי כלפי אף אחד. איתם יצאתי כי הם היו סתם חתיכים. אתה יכול להיות חתיך באלף דרכים שונות, אבל אתה לא עושה את זה כי אתה חתיך באמת, מבפנים, לא משנה איך אתה נראה."

דמעות החלו לזלוג מעיני. "אתה חושב שאני אוהבת את עצמי? יש לי חדשות בשבילך: אני שונאת את עצמי. את השיער חסר הצבע שלי ואת זה שאני מחליפה חבר כל חודש במקרה הטוב, ואת זה שאני מושכת הרבה בנים סתומים אבל לא אותך..."

ואז הוא קטע אותי, בנשיקה על השפתיים שהתרחשה באופן קיטשי למדי על רקע הזריחה.

כשהוא הרפה ממני, ראיתי שהשיער שלו היה בצבע של השיער שלי, ושזה צבע ממש יפה, כמו זהב או אש. ואז הוא אמר את המשפט הכי רומנטי בעולם.

"את רומזת שאני סתום?". הוא חייך, "האמת היא שאני מאוהב בך כבר הרבה זמן, רק שפחדתי שזה יהיה כמו שזה היה עם אחת החברות שלך."

"זה לא יהיה ככה," הבטחתי. זה היה הרגע המאושר בחיי.

***

וואו, תיארתי את זה בצורה ממש מעניינת. זה אפילו מתחבר לקטע על השיער.

לילה טוב, יומני היקר וכולי.