זה היה קשה, לסדר את הקברים הללו.
אנשים התנגדו לבניית קבר חדש לגופות שכבר נטמנו באדמה. התחוללו מהומות על כך שהכבוד הזה מוענק רק למתים מסוימים. אבל קטניס התעקשה. היא הייתה מוכרחה להיפרד מהם לשלום, להודות להם על חייה.
רוחות הרפאים שלהם נצרבו בתודעתה כמו בברזל מולבן. רו, שרה ועטויית פרחים, עדיין מופיעה לא-פעם בחלומותיה. היא יכלה לראות את פניה הנפוחים של גלימר, שפעם הייתה יפה כל כך, או לשמוע את החץ שלה פוגע בחזהו של מרוול. התמונה האחרונה הזו של קלוב, עם קייטו המתחנן שתישאר איתו, רדפה את סיוטיה ושום דבר לא היה באותו גוון זהוב של עיניו של ת'רש. רק לא מזמן, אחרי שצפתה בקלטת של המשחקים, היא גילתה למה פני-שועל מתה. המילים האחרונות שלה היו "אני משחקת רק בחוקים של עצמי".
הפגישה עם המשפחות הייתה איומה.
לאחר שהרעיון שלה התקבל וההמולה שככה, הגיע הזמן ליצור קשר עם המשפחות, להחליט מה יהיה חרוט על מצבותיהם של יקיריהם. כל משפחה שלחה נציג או שניים. כולם חשבו שהם חזקים מספיק, הם חיים כל יום עם הכאב, אבל המפגש פתח את כל הפצעים הישנים.
"ה- ה- התינוקת שלי!" התייפחה אמה של רו. מישהו הגיש לה ממחטה. היא לא לקחה אותה. קטניס הבינה. זה לא היה צער שמבטאים בדרכים מעודנות.
"בגללך!" צרחה אחותו של קייטו "בגללך הוא לא חזר!" אם זה לא היה כל כך עצוב, היה כמעט מצחיק לראות את אחותו הצעירה מתפרצת בזעם כמותו.
אחותה הקטנה של קלוב לא הצליחה לדבר בשל הבכי העז שטילטל את גופה. משום מה, שתי הילדות הניחו לסבתו ואחותו של ת'רש לאסוף אותן לחיקן. שתי הנשים במשפחתו של ת'רש חיבקו את האחיות של הנערה שהרג ושל הנער שגמר את חייו.
אמא של פני-שועל הייתה דוממת ומאופקת, ממש כמו בתה, אבל לרגע אחד, כשחשבה שאף אחד לא רואה, קטניס הבחינה בכאב ובייסורים על פניה.
"את הרגת אותה" לחש אביה של גלימר בקול קפוא "את הרגת את הילדה שלי" "ואת הבן שלי" הצטרף אבא של מרוול. כל מה שקטניס אמרה היה "אני יודעת". נראה שזה הספיק, אבל מילותיו הנוספות של האב נותרו תלויות באוויר "הם רק ילדים שלעולם לא יחזרו הביתה".
כשקטניס ראתה את הנוסח הסופי, משפטים פשוטים ואירוניים על ילדים מתים, היא רק רצתה לפרוץ בבכי, שם, לעיני המשפחות:
זהו הקבר של גלימר,
הנערה שאחרי הזוהר שלה,
הכל נדמה שחור ולבן
זה מקום מנוחתו האחרון של מרוול,
שצריך לדעת באילו קרבות להילחם
כאן קבורה קלוב,
שידעה שמסוכן
לשחק בסכינים
כאן מונח קייטו,
שצריך לזכור תמיד
לנקות את חרבו
זו התחנה האחרונה של פינץ'
שבסוף
הייתה האמיצה מכולם
בשבילך רו,
אני מקווה
שיש עורבנים חקיינים
בגן עדן
ת'רש,
אנחנו יודעות שהעיניים שלך
הן באותו צבע של הלב שלך
קטניס עמדה והביטה בקברים האפורים, שעלי שלכת אדומים נשרו עליהם כמו טיפות דם. משום מה זה נראה לה הולם. באותו רגע היא ידעה שהיא רוצה להיקבר שם, לצידם. ושעל הקבר שלה יהיה כתוב-
המנצחת שלא יצאה מהזירה
---------------
ת"ב??? אני מתחננת שתגיבו
|