המחמה נגמרה.
אחריה - לא נותר דבר.
היה ריק.
בטח ציפיתם לשמוע משהו אחר, לא?
ציפיתם לצרחות של שמחה, לזיקוקים, לחיבוקים?!
אז תנו לי לנפץ לכם את האשלייה - דבר מכל אלו לא קרה.
מה שכן, היה קור.
רוח עזה נשבה מכל הכיוונים, מקפיאה ומצמררת.
והיה גם שקט.
דממה רועמת.
דממת מוות.
מוות...
הוא היה בכל מקום, התהלך בינינו, בין כל אלו שנותרו, צוחק ולועג, יודע שגם אנחנו לא נחזיק עוד זמן רב, גם אנחנו נפגוש אותו במהרה.
הבטתי לשמיים, הם היו אפורים, מכוסים בעננים כבדים. גשם החל לטפטף, טיף-טף טיף-טף. טיפות קרות וגדולות. השמיים בכו. הםם בכו במקומי. לי לא נותר עוד כוח לבכות.
העולם ניצל, איזה כיף!
אבל לא הייתה שום סיבה לשמוח.
לא היה עם מי.
אולי רק עם הקברים שלהם...
אומרים שבכל מלחמה יש מנצח, אבל איני חושב שאלה אנחנו.
בעצם, יש מישהי שניצחה.
המלחמה.
|