מפלצות

מפלצות

ביטרבלו מפחדת ממפלצות.
אמא שלה אומרת לה שאין דבר כזה מפלצות – "לפחות לא מפלצות שאינן אנושיות." היא לוחשת כשהיא חושבת שביטרבלו לא שומעת. אבל אמא לא מבינה שהעולם מלא במפלצות. ביטרבלו מפחדת מהנמרים שבגן החיות ומכלבי הפרא שהציידים של אביה מגדלים. היא מפחדת מהיצורים הצבעוניים שעל שטיחי הקיר של אבא, שחושפים שיניים ושולפים ציפורניים ורעמתם בוהקת כמו קשת. אמא אומרת שגם הם לא אמיתיים – "רק יצירי דמיון, המצאה של האומן" – אבל אבא מחבק אותה בעדינות ואומר לה שהם אמיתיים לגמרי, שהוא ראה אותם, וביטרבלו מאמינה לו. היא תמיד מאמינה לאבא. (היא חושבת שזה כי הוא מלך חכם. אמה, מאידך, לא כל כך בטוחה.)

קיילה, לעומת זאת, מגלגלת את עיניה. "ברור שיש מפלצות," היא אומרת, נימתה מתנשאת מעט. "את לא שומעת את הסיפורים בפונדקים?" היא מגחכת בליגלוג. ביטרבלו עומדת להגיד לה שאף פעם לא יצאה מהטירה ואינה מכירה פונדקים, אבל קיילה כבר פוסעת הלאה, מנסה לטפס על העץ שבגני הארמון ומושכת את ביטרבלו אחריה. ביטרבלו באה. מגובהה הפעוט קיילה בת שמונה נראית כה גבוהה, חכמה ובוגרת עד שהיא לא מהססת ללכת אחריה ולעשות כדבריה. ביטרבלו בת השש אינה יודעת שקיילה, שאביה לורד גבול חסר חשיבות, אינה אמורה לתת לה פקודות. זה לא חשוב. אמא יודעת – ושותקת.

המפלצות – שיניהן חשופות וטפריהן שלופים – רודפות אותה גם בחלומותיה. הן שואגות בצלילים מחרידים, וביטרבלו יודעת שאת דמה הן רוצות. לא תקבלו אותו! היא רוצה לצעוק אליהן, אבל הפחד מאלים את קולה. הוא משתק את רגליה והן משיגות אותה, מסתערות עליה ומפילות אותה. היא מתעוררת בצרחה, הנמר על שטיח הקיר נועץ בה מבט חודר, ואמא ממהרת אליה. היא מכסה אותה בשמיכה ומעבירה יד מעוטרת טבעות עדינות על צמותיה. (את רואה את הטבעת הזו? שאלה אשן, מראה לה טבעת זהב עדינה משובצת אבנים אפורות בהירות חיוורות כעיניה של ביטרבלו. היא מסמלת אותך.) היא מחבקת את ביטרבלו ומוחה את דמעותיה, ומבטיחה לה שאין מפלצות וששום מפלצת לא תתפוס אותה בין קירות הטירה הזו. ביטרבלו נרדמת לבסוף – לא כי היא מאמינה לאמא, (היא גדלה בחצר המלכות ויודעת כמה הבטחות הן שבריריות) אלא מפני שהיא מרגישה את הקירות העבים מסוככים עליה והיא יודעת שדבר לא יפגע בה כל עוד אמא לידה.
אמא רוצה לקחת אותה ללינד, היא אומרת. אל הימים שביניהם נולדה וגדלה, אל הטירות והחופים. אל אחיה, רור, ואל סבה. אל שבעת בני הדודים שלה (שבעה?! שאלה, ביטרבלו, נדהמת מהרעיון של משפחה גדולה כל כך. כן, שבעה. חייכה אמא. והקטן מכולם, קוראים לו פו, והוא מחונן עם עין זהובה כמו השמש ועין כסופה כמו הירח.) "אם רק היה אפשר," היא אומרת. "היית בטוחה שם." בטוחה מפני מה? למה אי אפשר? ביטרבלו שואלת, אבל אמא רק נאנחת. במחשבותיהן, לינד כל כך כל כך רחוקה.

כשביטרבלו בת שמונה, היא וקיילה משחקות ליד בריכת החבצלות. קיילה משכשכת במים עד ברכיה, דגים שוחים בין אצבעותיה. היא קוראת לביטרבלו להצטרף אליה, אך ביטרבלו מפחדת. קיילה מתיזה מלוא חופניים מים. "בואי כבר, פחדנית קטנה! זה כיף!" עין אפורה בודדת צופה בילדות מתווכחות, ופתאום לא רק אמא יודעת.
"אין זו הדרך להתייחס לנסיכת מונסי." מודיע המלך לק לקיילה בקול בו יכולה בתו לשמוע את השלג הנערם על הרי המזרח ואת קרחוני הים נסדקים – ועמוק יותר, את להב הסכין המושחז. המלך בעל העין האחת אוחז בידה של קיילה ומוביל אותה אחריו אל בין העצים, והילדה מעיפה מבט אחרון אל ביטרבלו כשפחד זועק מעיניה, וביטרבלו מעולם לא האמינה שקיילה יכולה לפחד.

היא מעולם לא ראתה אותה שוב.

באותו ערב, במשתה, מספר המלך לנתיניו בצער כי קיילה מגבול סאנדר טבעה בעת משחק בבריכת הגנים. ראשה של ביטרבלו מסתחרר והיא נופלת, כי מובן שזה מה שקרה כשקולו ממלא אותה, אבל תמונתו של המלך הגורר את קיילה נוטפת המים וקרח ופלדה בעיניו צרובה בזכרונה. (שנים ארוכות, ארוכות לאחר מכן תקרא ביומניו של לק סיפורים שיקפיאו את דמה, ותגלה איך מתה קיילה תחת סכינו של לק.)
באותו לילה היא מספרת לאמא, ממהרת לשמר את התמונה שבמוחה לפני שתעלם. אמא, קולה חרישי ועיניה האפורות נעוצות בעיניה של ביטרבלו, מספרת לה את סודו של המלך. על הקסם השולט באנשים ומבלבל אותם, ומחזיק אותן אסירות בטירה הזו, בארמונו של הדרקון. ביטרבלו יודעת, כעת, שמפלצות קיימות, ושאבא שלה אורב בין קירות הטירה הזו שאיננה עוד בית. היא יודעת שהמפלצת הנוראה ביותר של עולמה אמיתית, ושהיא לקחה את קיילה ושחברתה לא תחזור לעולם.
דבר נוסף היא לוקחת אתה מהיום ההוא, זיכרון שתישא איתה. פניו של לק, כשהזכיר לקיילה שביטרבלו איננה ילדת משרתים. היא נסיכת מונסי, ויום יבוא ותהיה מלכה. יום יבוא ואבא לא ישלוט עוד בטירה כמפלצת מאיימת, וביטרבלו תהיה מלכה ואמא לצידה והיא תשלוט בכל ותהיה בטוחה, והקרח של המפלצות לא יאיים עליה עוד. כשאבא ימות ויגיע תורה למלוך.
היום הזה נדמה רחוק יותר מלינד.

היא בת עשר כשזה מתחיל. (כמעט אחת עשרה – רק עוד שלושה חודשים, היא מזכירה לאמא.) אבא עומד בחדריהן ודורש אותה לעצמו, ואמא עומדת מולו ומסרבת למסור אותה למפלצת שהיא המלך. ידיה כמלחציים סביב כתפיה של ביטרבלו, והיא מרגישה שאשן אינה מאמינה שבכוחה להגן עליה.
אחרי שאבא הולך, דמה של אמא מכתים עדיין את ידיו, נועלת אמא את הדלתות – "איש לא יכנס לכאן". היא מפרקת מתיבת התכשיטים שלה מנעול מוזהב ועדין, ותולה אותו על הדלת בשביל למנוע מהמלך בעל העין האחת להכנס פנימה. ביטרבלו זוכרת כי קראה באחד מספריה שזהב הוא מתכת רכה ונשברת בקלות, ומשוכנעת שהדלת תיפרץ בכל רגע. אבל לק, כמו החתול-מפלצת הצבעוני הרקום על שטיח הקיר, נהנה לשחק בטרפו ולחכות שיפתחו את הדלת ויסירו את המנעול בעצמן, וביטרבלו יודעת שלפחות כעת היא בטוחה.

ימים חולפים. שבועות. לק בא לדבר איתן מדי יום ביומו דרך הדלת הנעולה, מנסה לשכנע אותן לפתוח. ביטרבלו ואמא מחבקות זו את זו וסתמות אוזניים ולא מאמינות לא מאמינות לא מאמינות עד שהוא הולך. הוא פוקד ומפציר ומאיים (על הסבא שמעולם לא פגשה, על ת'יל היועץ שהכיר את ביטרבלו מאז הייתה זעירה, על הנערה המביאה להן אוכל דרך הדלת והנסיכה אינה יודעת אפילו את שמה). הפחד, דק וצונן כמו שמלת משי, עוטף את ביטרבלו כעור שני ומסרב להרפות. הן לכודות בחדריהן ללא נשק, ללא מוצא, ומפלצת דופקת על שעריהן.

ערב אחד, כשהנערה נטולת השם מגיעה וחתכים על פניה, נדמה שמשהו בתוך אמא משתנה. היא זוקפת את הראש, פניה מתקדרים, ואומרת ש"ובכן, הגיע הזמן שנעשה משהו." היא נדמית חזקה ובלתי מנוצחת כמו מלכה-גיבורה אגדית, אבל ביטרבלו גדלה בחצר המלוכה ומבינה בהעמדות פנים, והיא יכולה לראות את שמלת המשי של הפחד העוטפת את אמה וסוגרת אותה בתוכה.

באותו ערב מושיטה אמא לביטרבלו חפץ ארוך וכבד. הוא עטוף בד כחול, רקום בדוגמה האופיינית ללינד. הוא כבד עד שהיא בקושי מצליחה לאחוז בו. אמא מתירה את הקשר, וכשהכיסוי נושר להב סכין נוצץ מולה. פניה משתקפות בו, חיוורות, ומבוהלות הרבה פחות מכפי שהיא מרגישה. עיניה שבלהב אפורות וחודרות, אבל ביטרבלו הבבואה נדמית זעירה כל כך, כמעט בת אחת עשרה ולכודה.
בבסיס הלהב, ליד הקת, חרוט סימן. עין כחולה נועצת בביטרבלו מבט. "זה הסכין שקיבלתי מאחי, רור, כשהייתי קטנה. (דוד רור נדמה תמיד לביטרבלו מרוחק להדהים, מלך שונה לחלוטין מאביה המולך על ארץ של הרים וגלים. כמעט אגדה) העין הזאת היא עינו של הים. הוא מביט בך דרכה, והוא יעזור לך להתגונן ויגן עליך." ביטרבלו מפחדת מהלהב החד, נסה להחזיר אותו לאמה, להרחיק אותו, אבל אשן סוגרת את אצבעותיה סביבו. "קחי אותו, ביטרבלו. זה סכין של נסיכה, ויתכן שתזדקקי לו בעתיד."
"למה שאזדקק לו?" הפחד ממלא אותה.
אמא לא עונה. רק מנידה בראשה. "נצא לדרך מחר עם הזריחה."

באותו לילה, ישנה ביטרבלו עם הסכין כחול העין תחת כריתה. ידה מונחת לידו, מוכנה לאחוז בניצב אם תצטרך. מוכנה להתגונן מפני כל מפלצת שתעז להתקרב. להב הפלדה הקר תחת כריתה מרגיע יותר מדבריו של אבא, מהבטחותיה הרועדות של אמא, מנוכחות השומרים שבחוץ. ביטרבלו מכירה את חצר המלכות ולא מאמינה להבטחות, אבל הסכין שהשתייך לנסיכה בת שמונה עשרה מלינד חד וצונן והיא יודעת שתוכל לנעוץ אותו בקרביה של מפלצת במקרה הצורך.
באותו הלילה, היא חולמת על הרים, גבוהים עד כדי כך שהם נוגעים בשמים. על גלים אדירים וסערות המטלטלות ספינות ומשלחות אותן למצולות. על מלך אדיר ולו שבעה בנים נסיכים המולכים בטירות מפוארות על פני ממלכתם הגאה. על נערה ענודת טבעות היוצאת למסע מעבר למים אל ארצו של מלך שכוחו רב עוצמה, ועל הים הנצחי והקדום, הפוקח את עיניו.

***

בבוקר למחרת, מעירה אמא את ביטרבלו עוד לפני שהשמש זורחת. היא פוקחת את עיניה, ורואה שהארונות כולם ריקים. אמא, עיניה עייפות אך פניה מלאות ניצחון, מראה לה את דרך המילוט שלהן. חבל ארוך עשוי סדינים קשורים זה בזה. נחש דק, עדין מכדי להוביל אותן אל החופש. עם זאת, ביטרבלו סומכת על אמה יותר מעל כל דבר אחר בעולם, (חוץ מהסכין כחול העין, אולי, שנדמה כל כך מוצק וחזק תחת אצבעותיה, מוחשי יותר מכל תוכנית והבטחה) והיא מטפס החוצה מהחלון.
הירידה למטה נדמית אינסופית. ידיה רועדות על החבל הלבן, העשוי קשרים קשרים, והיא כל כך מפחדת. שהחבל יקרע. שאמא תיפול. ששומר יבחין בהן. ויותר מכל, היא מפחדת שלא תהיה חזקה דיה להוסיף ולהחזיק במסלול הצחור הזה לאורך כל הדרך, עד שתגיע לקרקע ותימלט מהטירה וסוף סוף תהיה כמעט בטוחה.

אבל היא מצליחה. היא כמעט בוכה מהקלה כשרגליה נוגעות בקרקע, ומחבקת את אמא ורועדת. צעדיהן חרישיים על כר הדשא הרך של הגנים. התכנית, אמא אומרת, היא לגנוב את אחת מסירות הנהר שבגנים ולשוט הרחק, כל הדרך אל מחוץ ללק סיטי. (ומה אז? היא שאלה, כי חייב להיות איזשהו סוף לדבר הזה. נקודת ברורה שבה הכל יחזור להיות בסדר וצל המפלצת יתפוגג. אני לא יודעת. אמרה אמא. ננסה להגיע ללינד, אולי. להזהיר את כולם מלק. וביטרבלו חושבת: להיות בטוחות מפני אבא)

ליד גדת הנהר ישנו שומר. הוא עטוי במדי משמר מונסי, שיריונו מבהיק וחרבו נוצצת. הוא נדמה לענק מתכת מפלצתי אל מול פניה של ביטרבלו הנמוכה. הן לא יוכלו לעבור כשהוא שם. בעוד הן מביטות בו הוא מסתובב, פניו חשדניות, ומתקרב אליהן. ביטרבלו נרתעת, ואצבעותיה מגששות אחר הסכין בכיס גלימתה. אמא נוגעת בכתפה. "אל תסתכלי." היא מסתערת על השומר החשדן ונועצת את הסכין ברווח שבשריונו. דם ניתז. ביטרבלו מביטה. היא לא ממצמצת. היא נסיכת מונסי ויורת העצר. אולי היא מפחדת ממפלצות (ומהמשמר. ומהסיוטים. ויותר מכל – מאביה) אבל מלכה מודעת לתוצאות מעשיה והנסיכה ביטרבלו לא תסב את מבטה בפניה המוות.

כשזה נגמר, אמא אוחזת בזרועה בשרוול מוכתם בדם ומושכת אותה לעבר סירת הנהר הקטנה העוגנת בעמדה הריקה. הן עולות עליה והיא שטה לאיטה, דרך השער והחוצה אל העיר. ברדסים כהים עוטפים אותן, להסתיר את פניהן, וביטרבלו לא מצליחה לראות את הבעתה של אמה מבעד לגלימה הירוקה. הסכין כחול העין נדמה כבד מאוד לפתע, חבוי במעילה, והיא תוהה אם הייתה מסוגלת להשתמש בו אם היה צורך, לעשות מה שאמא עשתה.
היא חושבת שכן.
הן שטות על פני העיר, חולפות תחת שלושת הגשרים. ביטרבלו סופרת אותם בזה אחר זה. הגשר המכונף. גשר החורף. גשר המפלצות (היא לא מפחדת. אסור לה לפחד, וכל המפלצות בעולם אנושיות.) נהר הגיא זורם בשקט, נחש זהוב באור הבוקר המוקדם, שביל המוביל אותן החוצה. חבל עשוי סדינים וזכרונות לחמוק מארמון המלך ולצאת לחופשי.

הן נוטשות את הסירה לצד שדה קטן במרחק קטן מהעיר, לפני שיגיעו לתחנת המסחר, בה בוודאי יחכו חיילים. ביטרבלו מעולם לא שטה קודם, ואחרי שעתיים על המים הקרקע המוצקה משונה תחת רגליה. מוזר, היא חושבת, איך אפשר להתרגל להתקיים בחוסר יציבות. הן חוצות את השדה וממשיכות הלאה, עטויות ברדסים, ואין להן יעד ומוצא ושום מקום ללכת אליו. ביטרבלו, שחיה לפי לוח זמנים של נסיכה בארמון שבו היה לה הכול, מבינה פתאום שאין להן שום תכנית ושום עתיד ברור, ושאין להן דבר בכל העולם מלבד כמה בגדים, טבעותיה של אשן ונרתיק קטן של כסף. (וגם את הסכינים יש להן, תלויים על חגורתן. כי העולם פתאום כבר לא בטוח.)

ביטרבלו עדיין מתקשה להאמין שכל זה אמיתי. הכל דומה למעין חלום מוזר, מהסוג שבו את מישהי אחרת. (אגדה על נערת חסרת כל הנושאת סכין מכושף, נמלטת מארמונו של מלך-מפלצת מרושע.) היא תוהה אם יום אחד תתעורר ותגלה שכל זה לא היה – אבל היא כבר לא יודעת מתי התחיל החלום ומתי נגמרה המציאות.

בלילה הן הקימו מחנה, קרוב ליער העתיק. ערימה של ענפי עץ עלובים, בוערים בשלהבות כתומות רועדות. הן התקרבו אליה ככל הניתן, נצמדות זו לזו בין השמיכות. אלף כוכבים נצצו מעל לראשן, אבל לביטרבלו לא הייתה די אמונה להביע משאלה. היא הביטה סביבה, מנסה שלא לדמיין זאבים מגיחים מבין העצים, שומעת חיילים בכל ענף נופל. זרועותיה של אמא הישנה כרוכות סביבה והסכין חבוי בגלימתה, אבל לביטרבלו נדמה שלעולם לא תהיה שוב בטוחה.

***

מה שעוצר אותן לבסוף כל כך קטן ומגחך שביטרבלו רוצה לצחוק מבעד לדמעות. הן חששו מחיילים, מחיות פרא (מפלצות כן קיימות כאן. היא מהרהרת), מהמלך עצמו – אבל לא ממאורה של שועל. אולי זה הולם, שמה שיכשיל את בנות האצולה שנמלטו מארמונן יהיה מבנה הקרקע שממנו ידע כל איכר להיזהר. ביטרבלו לא מוצאת את המחשבה מנחמת במיוחד.
עד שהן מחלצות את רגלה של אשן ממאורת השועל, היא כבר אינה מסוגלת לדרוך עליה. היא לא יכולה לרוץ עוד, להתרחק יותר ויותר מהעיר האפלה האורבת מאחוריהן מהפרשים שתיהן יודעות שבוודאי הולכים ומתקרבים. אמא תופסת בשתי ידיה בכתפיה של ביטרבלו, ופוקדת עליה בקול חד להמשיך לבדה. תסתתרי בעמק הלבן. היא פוקדת עליה. (העמק הלבן, פינה בלב היער, היה המקום האהוב עליהן לרכיבה. לא יהיה קשה להגיע אליו.) ביטרבלו בוכה, ונאחזת באמא כאילו לעולם לא מרפה, אבל אמא משירה מבט לעיניה, ואומרת לה שהיא כבר ילדה גדולה, שהיא הנסיכה, ושעליה לדעת מה לעשות.
הגיע הזמן שתלכי לבדך, היא אומרת. תתהלכי בדרכים בכוחות עצמך, תבחרי את מסלולך ותגני על גורלך. הסכין כחול העין קר בידה של ביטרבלו, כמאשר: את יכולה לעשות את זה. ביטרבלו יודעת שזה נכון.
ביטרבלו יודעת, ובדמעות קופאות על הריסים היא לוקחת כמה בגדים וצרור מטבעות וסכין עם עין כחולה ויוצאת לדרך. אמא מנשקת אותה על המצח ומבטיחה: "אני אצטרף אליך אחר כך."
אבל ביטרבלו היא ילדה שגדלה בחצר המלוכה. היא יודעת לזהות שקרים.