ילדה מושלמת

ילדה מושלמת

הזיכרון הראשון של רייצ'ל הוא של האורגות היושבות ליד מיטתה. אמה לא טרחה לתת לה נשיקת לילה טוב מאז הייתה בת שלוש, והיא הייתה נותרת לבדה באפלה, וממתינה לשינה. הן היו מופיעות ליד מיטתה, אורגות את האריג שלהן. היה זה מבוך של חוטים בשלל גוונים שהיא מעולם לא הצליחה להבין ולעקוב. "את רואה?" לחשו הזקנות. "את רואה את האריג?". פעם אחת בלבד העזה להשיב להן, לחלל את הדממה. "אבל אני לא מבינה," לחשה, רק בת שש. "החוטים מבלבלים אותי." "יום אחד תביני." הייתה התשובה. "יום אחד תביני הכל." היא לא הייתה בטוחה מתי הופיעו לראשונה, ומתי נעלמו. הן היו יושבות ליד מיטתה ואורגות בדממה, לוחשות לה שברי משפטים מסתוריים מפעם לפעם, והיא הייתה נרדמת לצלילי נקישת המסרגות. היא לא ידעה איך, אבל מתישהו, איכשהו, הן כבר לא היו שם.

היא לא סיפרה עליהן לאף אחד, מעולם. גם כשסיפרה להוריה על המפלצות, לא הזכירה אותן. והם, בין כה וכה, לא האמינו לה. כיום, עשר שנים אחרי שהבינה שאין טעם לדבר על זה, הם עדיין מביטים בה באותו מבט מאוכזב. אמא קונה לה שמלות ורודות, ומנסה לאסוף את השיער שלה לצמות מתוחכמות. רייצ'ל פורמת ביעילות את המארג המורכב והעדין. (כי זה לא מתאים לה. כי היא לא רוצה להיות חלק מזה) ומפזרת את שיערה בגל להבות על כתפיה. היא לובשת את הג'ינס המלוכלך ואת החולצה עם "ליל כוכבים מעל הריין" ויוצאת מהבית העצום והריק שלה, כי "אנחנו מתרימים היום למען השארת הגרפיטי בכיכר הפרחים". אליזבת' מביטה בה באכזבה כשהיא הולכת, ופניה כמו צועקות על רייצ'ל כמה היא לא מתאימה, כמה רחוקה מהבת המושלמת שרצתה. רייצ'ל מתעלמת ממנה וממהרת לעבר מקום ההתכנסות, מחייכת בדרכה אל חתולי הרחוב. אחד מהם, השחור הגדול, מלקק כפה אחת ומביט בה בהזדהות. (בני אדם הם כל כך מעצבנים, היא מדמיינת אותו אומר לה.)

היא ניסתה לצייר אותן פעם אחת, כשציירה את כל המפלצות שלה. הקווים שלה נדמו עקומים ומגושמים, ודמותן של הזקנות התעמעמה על הדף. היא כתבה את המילה "גורל" בשחור מודגש מעליהן ופנתה להשליך אותו לפח. סופי, המורה לציור שלה, העיפה בו מבט וגילגלה את עיניה. "למה את לא יכולה לצייר דברים נורמליים, רייצ'ל? או לפחות מציאותיים." רייצ'ל רצתה לצעוק עליה, להצביע על המורה שבחוץ שהיו לו קרניים, (פרסי אמר שהוא בטח מחפש אותו, ושיטפל בזה. בינתיים היא נסתה רק להתחמק ממבטו בבית הספר ולא לגלות לו שהיא רואהמה הוא באמת) ולהגיד לסופי שהמפלצות שלה אמיתיות יותר משהייתה רוצה, אמיתיות עד כדי כך שרק לפני חודשיים עמדה בזירה מלאה בהן כשטפרי הערפדית-שדה צמודים לצווארה. במקום זה היא אומרת לסופי שהיא תצייר מה שתרצה, (האישה מביטה בה בשפתיים קפוצות) וחוזרת לשולחנה, לנסות להעביר אל הנייר את הילד שראתה אתמול בחלומה, מוקף אותות יווניים. רוז מרימה גבה אל מול הציור ואומרת לה ש"אני לא יודעת מאיפה את מביאה את הדברים האלה, רייצ'ל." רייצ'ל מבקשת ממנה לסתום ולתת לה להתרכז. נדמה לה שרוז נעלבת, אבל היא לא טורחת להתנצל. חלק מלראות את העולם כמו שהוא, מבחינתה, היה כנות, וזו לא אשמתה אם אנשים בוחרים להעלב מהאמת.

הציור הבא שלה אמור להיות דיוקן עצמי. היא מנסה לשרטט את הפנים שלה על הקנבס – שיער אדמוני ועיניים נוצצות ואוסף נמשים – אבל לא משנה כמה היא מנסה, הדמות החיוורת נדמית פגומה. לא נכונה. אחרי שעה ארוכה של ניסיונות, עולה בה המחשבה שאולי כך זה אמור להיות. שבדיוקן העצמי שלה, היא אמרוה להיות פגומה ומלאת מחיקות ולא מתאימה למסגרת. לא מושלמת.

אבא ואמא רוצים שהיא בת מושלמת, שתלבש שמלות ותדבר בנימוס ותתעניין בדברים הנכונים. סופי רוצה שתהיה תלמידה מושלמת – שתצייר פרחים וציפורים וחתולים ותשתמש במכחול הנכון. רוז רוצה שתהיה חברה מושלמת, תחכה לה כשתפטפט ותבלה איתה זמן במקום להתרים וליצור. אפילו האלות הזקנות, הקול שמלחשש במוחה, רוצים שתהיה מושלמת. שתקשיב להם.
פרסי, נראה לה, בכלל לא מאמין שדברים יכולים להיות מושלמים. הוא מתקשר אליה שתטייל איתו בפארק, או תאכל איתו גלידה, או תעשה איתו עבודה, (תעשה בשבילו, ליתר דיוק, עם כל כישרונותיו, פרסי היה דיסלקטי והיפראקטיבי ומעולם לא הקשיב בשיעור), או סתם לפטפט. הוא מניח לה להיות רייצ'ל, בטוחה ושלווה ומלאת פגמים, ובכלל לא מעלה על דעתו לדרוש ממנה להיות משהו אחר.

לא שרייצ'ל הייתה נעשית מושלמת אם פרסי היה רוצה בכך. רייצ'ל אליזבת' דר לא תשתנה בשביל אף אחד, ולכל דבר יש גבול.

משעשעת אותה המחשבה שגם המפלצות הן בין הבודדים שלא מצפים ממנה לשלמות. היצורים המוזרים והמפחידים עם השיניים החדות והעיניים הזוהרות, שרדפו את סיוטיה מאז הייתה פעוטה, רק מעיפים בה מבטים חשדניים כשהיא חולפת מולם ברחוב ומנסה להתרחק. הם רוצים שתשמור מרחק ושתהיה בשקט.
ולפעמים גם שתהיה טרף טעים. אבל זה, שוב, אחד מהדברים שלרייצ'ל אליזבת דר אין שום כוונה לעשות.

היא נהנית לפעמים להביט בכוכבים – אורות העיר מסווים כמעט את זוהרם, אבל ביתם גבוה ומבודד יחסית, ומהמרפסת הרחבה, (והמפוארת עד גיחוך, לדעתה של רייצ'ל) אפשר לראות כמה מהם נוצצים. המראה מרהיב, לדעתה, והיא נזכרת כיצד בחופשות השנתיות שלהם בחוף היו מאות אורות נוצצים נפרשים מעליה. היא מביטה בהם ונזכרת באגדות היווניות על קבוצות הכוכבים. היא לא בטוחה כיצד היא יודעת אותן – הן מופיעות במוחה, ונדמה לה שקול לחשתן של אלות הגורל הזקנות מהדהד באוזניה. היא מדקלמת אותם לעצמה בשקט כשאביה מופיע במרפסת. הוא משנן לה בשקט ובענייניות את ההסברים המדעיים על שמשות ופלנטות וערפיליות. (לא כדי שתתעניין, חס וחלילה – מדעים מדויקים לא נועדו לנערות, לדעתו – רק שתהיה נורמלית.) נדמה לי שהיא שומעת את האמירה הנסתרת בקולו: תתרחקי מהמיתוסים ומהאגדות. לכל דבר יש הסבר הגיוני ומשעמם בעולם שלנו, ובו את צריכה להישאר. תהיי רגילה וצייתנית. תהיי מושלמת.

תתרחקי מהמיתוסים ומהאגדות. היא אומרת לעצמה. כי הם מסוכנים מדי.

היא לא מתרחקת, כמובן. היא בת תמותה מוחלטת ללא קשר אמיתי לעולם הזר החולף על פניה, אבל לפרסי יש את כל התשובות שלה ובעולמו האגדי היא מרגישה שייכת. היא לא רוצה להקשיב לאלות הגורל – להיות מושלמת בשבילן – אבל היא מרגישה שזו הדרך לגורל שלה, ובוחרת ללכת בה. היא משרטטת לפרסי רישומים של כל המפלצות שהיא נתקלת בהן ואיש אינו רואה. הוא נוקב בשמה של כל אחת מהן מלימודיו, ומפעם לפעם, כשהיא מציירת אחת מוזרה במיוחד, הוא מושך בכתפיו ומחייך: "אנבת' בטח יודעת." דקירת קנאה קצרה מפלחת את רייצ'ל, אבל היא צוחקת.

הסיוטים שלה מתעצמים לאיטם. צללים ומפלצות, עתידות ועברים וסודות שלא הייתה אמורה לדעת. המלחמה עומדת להתחיל והעולם כולו – העולם הזר-מוכר שאליו השתייכה – יזדעזע. היא מבקשת מפרסי לבוא איתה לחופשה באיים, כדי שתוכל לספר לו הכל, בתקווה שיוכל לעזור לה. להושיט לה מפתח ולעזור לה לפתור את החידות של עצמה. אלות הגורל מלחששות במוחה שלא תזכה לחופשה הזו ושגורלה מתקרב, אבל היא מנערת אותן מראשה בדיוק כפי שניערה את אמה קודם לכן. אף אחד לא יגיד לה מה לעשות ומי להיות – לא האלות ולא הוריה. היא קוטפת ענף רוזמרין ריחני מהאדניות המטופחות שבמרפסת ומשקיפה על אורות העיר. המחזה נדמה מושלם, אבל עיניה החדות של רייצ'ל מבחינות בעשן המפעלים המסתלסל ובבניינים החרבים במרחק. היא יודעת טוב מכולם שאין דברים מושלמים בעולם הזה.

כמה ימים לאחר מכן, היא ופרסי נוסעים על החוף. השמש זורחת והים שקט וירוק (רייצ'ל תוהה אם לפרסי יש קשר לכך). שלווה שזרה לשני העולמות אופפת אותם, והים נדמה כנצח. שיחי רוזמרין צומחים סביבם, ורייצ'ל רוצה ללכוד את היום הזה, המקום הזה, השנייה הזו, ולא להרפות. להשאר כאן, פגומה וחסרת דאגות ועם פרסי. העולם לא עובד ככה, כמובן, והפגסוס השחור נוחת על המכונית בחבטה, והנער שעליו מחייך ואומר שזה מתחיל. רייצ'ל מנשקת את פרסי (שיהיה לה זיכרון מהרגע הזה ומהיום הזה ומהמקום הזה) ומעמידה פנים שזו לא פרידה. המבט על פניו מוציא ממנה צחוק. הוא עולה על הפגסוס, (הנסיך על הסוס השחור, היא חושבת ומחייכת) ומתעופף הרחק משם, אל ספינה מלאת מפלצות ואל מלחמה.

רייצ'ל עוקבת במבטה אחרי הסוס המעופף. העולם משתנה, היא יודעת. ונעשה מסוכן יותר. יתכן שעוד יבוא היום שבו תצטרך להיות מושלמת. למען כולם. אבל היום הזה רחוק, והשמש זורחת. זיכרון שפתיו של פרסי על שלה וריח הרוזמרין ממלאים אותה, והיא צוחקת.

אלות הגורל מוסיפות ללחשש במוחה, אבל רייצ'ל מעולם לא הייתה ולא רוצה להיות ילדה מושלמת, והזקנות יכולות לחכות עד מחר. היא קוברת את רגליה בחול, אוספת צדפים ומביטה אל האינסוף.