"אתה יכול להרוג אותי כבר וזהו"
קולה הצרוד של נאסואדה הדהד בהיכלה של מגדת העתידות. היא אומרת למלך את אותו הדבר במשך שבועות. היא התעייפה כבר מהחיים. היא הרגישה את עורה מצטמרר בחשש ואת כפות ידיה הפצועות נקמצות לאגרופים על משטח האבן הקר. בואו של גאלבטוריקס מעולם לא בישר טובות, והיא צריכה להתכונן לכאב.
בזמן האחרון הכאב הפיזי היה כמו סם בשבילה, במיוחד מאז שהתקפת הוורדאן על אורו'ביין נכשלה. אם קודם הוא השתמש בברזל מולבן ובזחלים מתחפרים כדי לנסות להכניע אותה, אז עכשיו הוא מוסיף גם ידיעה על בעל ברית חשוב נוסף שנהרג. פעם איסלאנזאדי, מלכת האלפים מאלסמרה או רוראן, אחד ממפקדיה הטובים ביותר... אחרי אריה בעלת לב הברזל ואוריק מלך הגמדים, היא הפסיקה לספור. מבחינתה כולם משולים למתים עכשיו. הכאב בחוץ היה רק דרך לחמוק מהכאב שבפנים, והיא התמסרה בקלות לזרועותיו של הכאב, שמביא עימו עירפול חושים מוחלט.
"אתה לא זקוק לי עוד, מעולם לא הייתה זקוק."
גאלבטוריקס רק הטיל את ראשו לאחור וצחק. "ידעתי שיבוא יום שבו תתחנני למות, אבל החזקת את החבל קצר עד עכשיו. אל תדאגי, בסוף תמותי, אבל לא היום. את נכנעת?" היא השיבה לו מבט נחוש. הוא כבר צרב אותה בברזל, נתן אותה מאכל לזחלים, השפיע על חושיה, בישר לה על מות אותם אנשים שלמדה לאהוב, שלל ממנה ארוחות, שיסה נגדה חיות טרף, והוא חושב שתיכנע עתה? הוא נאנח כאילו צפה את תשובתה.
השעות הבאות היו איומות כל כך עד שלא נותרה לה ברירה אלא לצרוח בקולה השבור עד שעטפה אותה החשכה.
כמה שעות אחרי שגאלבטוריקס הלך, מרטאג הגיע. הוא הניח יד חמימה על חזה, בכוונה להקל עליה את הכאב, ונסוג בבילבול כשעצרה אותו.
"אפשר את החרב שלך?"
עיניו נפערו בבהלה כשהבין מה הייתה כוונתה. היא הסתכלה עליו בהתחננות אילמת. היא חשבה על זה רבות מאז שאיבדה את התקווה להשתחרר, והיא ידעה שהמלחמה הזו לא תיגמר טוב מבחינתה. היא לפחות רצתה למות חופשייה, בהתנגדות אחת אחרונה.
"אם אתה אוהב אותי, תן לי למות"
הוא הנהן. מרטאג ידע כמה החופש חשוב לנאסואדה, והוא יתן לה למות שהיא עדיין מנהיגת הוורדאן החופשייה. המנהיגה האחרונה. הוא שחרר את מפרקי ידיה ואת ראשה והגיש לה את החרב אדומת הלהב. היא שמחה כשהוא לא הסב את מבטו. היא רצתה למות כשידו בידה.
כולם כבר מתו, בכבוד, לא משועבדים, ועכשיו, כשדעתה צלולה, הגיע תורה ליפול על החרב.
אם לא הבנתם, זה מה היה קורה אם ההתקפה על אורו'ביין הייתה נכשלת. מבאס, אני יודעת.
|