להיות פחדן

הסניץ' עופף לו אי שם ברחבי המגרש. הוא היה בסך הכל נקודה קטנטנה בשמים הכחולים, הצבע הזהוב שלו נטמע בתוכם. היה בלתי אפשרי לראות אותו חומק. אבל זה היה המומחיות של וויקטור, לאתר את האבוד. לנסוק לגבהים חדשים, להשגים חדשים, להציב רפים שאף שחקן אחר לא יוכל להכניע ולעבור. בשבילו המטאטא היה כמו האדמה- בטוח ויציב. הוא איזן אותו באופן מושלם, קסום כמעט, ידע לקרוא את התנועות הכי קטנות והשינויים הכי זעירים ביציבה שלו ולספק להם פיתרון. זה היה אלוהי.

קרום הבחין בניצנוץ המהיר של הסניץ' מתקרב אליו. הוא התנער מהשאננות ותפס את הסניץ' בתנועה סתמית וחלקה, בפעם היותר מעשירית באותו היום. הוא שמע את המשרוקית של קפטן מינצ'לי רועמת בכעס.

"היי, סיכמנו שתיתן קצת זמן גם לשאר השחקנים לפני שתגמור את המשחק. שוב. תן לו לרחף" הוא ליחשש את המילים בשילוב של עוינות וחולמניות. קרום חזר להישען על המטאטא שלו, מדדה סנטימטרים ספורים מעל הקרקע כשרגליו משתלשלות ומתנדנדות. הוא הסתחרר כמה סיבובים מדויקים ואז נעמד על לוח העץ שמקובע למטאטא וגרם לו להתרומם בשאון אדיר. הוא עבר כמה מהעננים, ונשאר לרחף מגבוה על האימון... משם הכל נראה קטן יותר... רחוק... גם הצרות... האנשים היו כמו נמלים. חרוצים ושקדנים וטורחנים מדי. הם מפספסים את כל הכיף שיש בזה... בלעוף כשהרוח שורקת. כשהמציאות מיטשטשת. כשהגבולות בין היכולות והדמיונות והרצונות מתמוססים, ונשאר רק יקום אחד גדול ונקודה כל כל קטנה... שזה אתה.

קרום שמע מישהו צועק. את השם שלו. מהדהד בין היציעים.  הוא צלל מטה ונתקל בחברי הקבוצה הזועפים שלו. פניו לבשו הבעה דומה רוב הזמן. מדים אחידים. הם שאלו איפה היה. אם לא שמע שקראו לו. הגיע הזמן להיכנס. כבר חושך. הוא התנצל ומשך בכתפיו ביבושת. למי אכפת.

הוא לא יכל לשבת בשקט בזמן הארוחה. הוא חטף לו כמה מאפים לכיס וחזר לעופף. בשמים שיחק עם עצמו מסירות; זרק את הבצקים באוויר ותפס אותם בפיו, ואז בלע אותם. הוא לא פחד שיפספס ויפול על מישהו אחר. הוא מעולם לא פיספס.

הוא בא ממשפחה כישרונית. אבא שלו היה גם מחפש. אמא שלו חובטת. הם היו ביחד בליגה של בולגריה, והעניקו לו מקום בטוח בה. לא היה לו אחים ואחיות. התקוות הגדולות נפלו על כתפיו בלבד. הוא הקדיש את כל זמנו לאימונים וחתימה על פוסטי מעריצים. הוא לא סיים את שנות לימודיו. הוא לא למד הרבה מקצועות. הוא השקיע את כל מרצו בתעופה.

מעולם לא היה מי שהעז לקרוא עליו טיגר. להגיד שהוא טוב יותר. זה אף פעם לא היה נתון לפיקפוק מבחינת אף אחד שיש טוב יותר ממנו. אבל בזמן האחרון זה לה היה מספיק עבורו. לא מאז הטורניר המשולש שפגש שם את האחת שלא הושפעה מכל הרעש והצילצולים מסביבו. היא הייתה יחידה. ויפה. ומוכשרת כל כך בקווידיץ'...

הוא פגש אותה פעם ראשונה במגרש. ביום הראשון שלו בהגוורטס הוא עופף לו שם בין הכדורים המפזמים. הוא היה זקוק להפוגה מהצפיות והמעריצים. היא כבר הייתה שם לפניו, עופפה על מטאטא זרדים עלוב. אבל המטאטא היה נאמן לה, והוא ידע שזה אומר הכל. כי מטאטא הוא חי. עם נשמה ולב. ואם היא מסתדרת עם כזה, ועוד מבריקה איתו, היא יכולה לעשות הכל. היה לה צבע עור ושיער יפה. ועיניים חומות חמות וחיוך קורן והוא הסתנוור אחריה. אחר כך הוא מצא את עצמו ימים שלמים בספרייה, חוקר ועוקב אחריה. מבלה עם תולעת הספרים. הוא ניסה להתקרב להרמיוני. לחלץ ממנה מידע על החברה הכי טובה שלה. איך להתקרב אליה. הוא מצא את עצמו נגרר יום יום לספרייה. ואחר כך יצא יום יום לאימונים וידע שימצא אותה שם. מרחפת בעולם שמיימי משלה. היא הייתה כתם ג'ינג'י מטושטש שנישא באוויר, הסיבה האמיתית ששנא את הארי פוטר וקינא בו עד אימה. היא הייתה הנושא היחיד שהטריף את הראש שלו. בימים ובלילות. אבל הוא לא העז להתקרב.

הוא שנא לחשוב על זה שבסך הכל הוא רק מאוהב פחדן. לא אליל ספורט חלומי, לא מתמודד מוכשר. הוא שנא להיות פחדן. להירתע מבנות. אבל זה מי שהוא היה.