להיות ברבי

"היכון, כוון, אש!"

עשרים ושתיים חיצים כסופים ריחפו באוויר וננעצו בלב לוחות המטרה. עשרים ושתיים דמויות בלונדניות צרות גזרה וגבוהות נפלו מהענפים שעליהם הוצבו. ערימת בובות, ברביות לבושות ורוד ילדותי. הן סיפקו לתאיליה הכי הרבה מוטיבציה לפצפץ את דמותן עד אבק. עד שלא ישאר מהמודל המעוות הזה כלום.

"טוב, זה מספיק להיום. אתן משוחררות, חוץ ממי שבתורנות אוכל ושמירה היום. השאר יכולות להתפזר. הארוחה בשמונה, ומיד אחרי זה מקימים את המאהל. מחר בבוקר נתחיל לחפש אחרי גורניון." זואי אמרה וחבורת הבנות פנתה לכל עבר ושמטה את הקשתות. למעט אחת, שנותרה יציבה ודוממת, אחזה בקשת שלה בעוצמה מפחידה כאילו היא נקודת החיבור שלה לעולם ושאם תעזוב אותה לא ישאר לה כלום. זה היה בערך נכון.

תאליה שלפה חץ והשאר קירקשו בקולות מתכתיים. היא מתחה את הגומי של הקשת ועצמה את עיניה. החץ ריחף באוויר רגע ארוך לפני שננעץ בבובה שהוסתרה בצבעי ירוק בין העלים. הסוואה בסיסית. תאיליה התקדמה אל תוך היער בריצה, שולפת חצים ושולחת אותם לאוויר לעבר אויבים פונטציאלים; כלומר, בובות מטרה. רחש מוזר, פיצפוץ עלים, נשמע מאחוריה. דרוכה כולה היא הסתובבה, החץ מאיים על הדמות הנעלמת החבויה בין העצים. בסוף יצאה משם דמות מצחקקת. "כאילו, וואו. מישהי עצבנית היום. אבל אני חייבת להודות שזה היה מרשים."

"שמחה שבידרתי אותך," אמרה תאליה בהרמת גבה ומבט שמאחל מוות ביסורים. היא שלפה בהפגנתיות את החצים מהבובות והכניסה אותם מחדש למקומם. אחר כך, בהתעלמות מוחלטת מפייפר, תלתה את הקשת על כתפה וצעדה לכיוון המחנה.

"היי?" שאלה פייפר שדילגה אחריה, מנסה להשיג את צעדיה המהירים של תאיליה. תאליה עצרה בהבעה חמוצה-משהו, והביטה בה רגע ארוך כאילו מתלבטת אם היא שווה את זמנה. בסוף חייכה חיוך מאולץ.

"כן?"

"אממ." היא כיחכחה בגרונה. "יש לך כמה דקות בשבילי?"

תאיליה ניסתה בכל כוחה להכריח את גלגלי המוח שלה לפעול מהר יותר. היא סקרה את סביבתה, מחפשת אחרי תירוץ למה היא בדיוק עסוקה ולא יכולה לנהל את השיחה ש... "בטח," היא שמעה את עצמה אומרת בקול מנותק. פייפר חייכה בניצחון. לעזאזל עם דיבור ההקסמה הזה שלה. ועם היופי המסנוור הזה שלה. ועם כל דבר בגופה שמראה את השייכות הבלעדית שלה לאפרודיטה.

"בואי, מצאתי מין מקום נחמד. נו!" היא הפצירה בה. תאליה נמשכה אחריה בחוסר רצון בולט. רק הידיעה שהברבי מולה היא חברה של אחיה גרמה לה לגייס מספיק כוח רצון בשביל לא לירות בה מטווח אפס את אחד החיצים שלה. היא תיעבה את הילדים של אלת האהבה, את כל נים בגופם שהזדקק לתשומת לב. לה עצמה נמאס ממזמן להיות מה שמצפים ממנה: ביתו של זאוס. מצילת האולימפוס. סמל היופי. גיבורה שאוהבת גבהים. היא מעולם לא הייתה כזו, טיפוס חלקלק ומושלם. היא שנאה אנשים כאלה. היא שנאה את הצורך להתייפות בשביל אנשים שלא אכפת לה מהם. היא שנאה להעמיד פנים שאהבה מצוקים גבוהים, שזה מה שכולם ציפו ממנה כי זה היה תחום שליטתו של אביה. היא לא יכלה לבייש אותו ולהגיד לכולם שהיא מפחדת כי היא כבר לא סומכת עליו. כי איבדה את האמון בו. היא בחרה להתרחק מכל זה, מכל הציפיות. לסתור לאביה הכי חזק שרק יכלה. שבן פוסידון יהיה הגיבור הנבחר, המהולל. לא צאצא שלו. שיתבוסס בכאב. היא לא סבלה שנים בדמות עץ מעוותת שבה הכריח אותה להאחז בחיים?

"הלו? מישהו בבית?" שאלה פייפר את הנערה השתקנית שלצידה. תאליה ניסתה לראות את זה מהצד שלה. איך היא בטח נראת מתוסבכת בשבילה. לקויה. אולי על גבול המשוגעת. למה לא? פייפר היא שיטחית, היא לא מעריכה את הרגש היחיד שגורם לתאליה להמשיך לתפקד: נאמנות לשבועה. למילים שמילמלה כדי להסיר ממנה את העול. ההבטחה שהגתה, שתשמור ותגן מהמפלצות, שתתנזר מאהבת בנים, שתקדיש את עצמה לארטימס.

"אני שומעת," מצאה את עצמה ממלמלת אחרי שנסחפה במחשבות. אבל המבט המודאג של פייפר לא לגמרי עזב את פניה. ניכר שהיא עדיין מתלבטת אם לא עשתה צעד פזיז, מסוכן. יופי. עדיף שיפחדו ממנה. בסוף שתיהן התיישבו במין ביתן בקרחת יער. תאליה הקשיבה בחצי אוזן להסבריה של פייפר שזה שייך לביקתה תשע, אבל הם יצאו ליום באולימפוס אז המקום יהיה פנוי לכל היום. הביקתן היה עבש ומלא טחב, לא המקום שבו הייתה מדמיינת צאצאית של אפרודיטה מרגישה בנוח. אבל פייפר התמקמה על בול עץ והתיישבה עליו ברגליים פשוקות. על רגליה, הבחינה תאליה בהערכה, נעלי ספורט. לא נעלי בובה ורודות ומצועצעות. אבל בצמתה היה נעוצה נוצה של מפלצת. יומרנות? שלא יעזו לזלזל בה? מי יודע. תאליה לעולם לא חשבה שתבין ראש מעוות כזה, של ילדי אפרודיטה השטחיים.

"אז?" שאלה תאליה. היא התיישבה על אבן ושלפה סכין מחגורתה. היא ניקתה בה מתחת לציפורניים, רק להגברת הרושם של כמה השיחה הזו מעניינת אותה. היא נשענה על הקיר שחרק בעגמומיות.

"רציתי לדבר איתך... בקשר למשהו."

"הבנתי את זה לבד," תאליה ענתה בקרירות.

"טוב, את יכולה רגע לשכוח מזה שאת שונאת אותי?" ביקשה פייפר ועיוותה את פניה הזחוחים. "ולענות לי בכנות?"

"אני יכולה להשתדל," השיבה תאליה ביושר.

פייפר שיחקה בשערותיה והסמיקה. "טוב, אז... רציתי לשאול מה יקרה אם אני יבקש להצטרף... לציידות. יסכימו לקבל אותי?"

תאליה השתנקה בחוסר אמון.

"כלומר, כי אני בת אפרודיטה. וזה לא ממש מקובל. כלומר, בדקתי כמה פעמים זה קרה עד עכשיו כדי לראות אם זה בסדר. וזה קרה, בינתיים, אפס פעמים. אז לא ידעתי אם זה כי אף אחת לא רצתה או שיש לכן משהו עקרוני נגד בנות אפרודיטה ולא נותנים להן להתקבל-" פייפר ליהגה בחשש.

תאליה התנערה מההפתעה. היא הגתה את המילים כאילו הן עולות לה בכאב. "ובכן. הממפף. למה את רוצה..?"

פייפר ירקה את התשובה במהירות, כאילו למדה אותה מראש. "נמאס לי. מהצפיות של כולם. חושבים שאני צריכה להיות יפה ושטחית. אני לא כזאת. אני לא רוצה להיות איזה בובה. ברבי מעוותת וחולנית. מישהי שרק רוצה לשבור לבבות, שזה המטרה שלה בחיים. לא אכפת לי מהיופי הזה." היא החוותה על גופה. "אני רוצה להיות מישהי שיפחדו ממנה. שיעריצו אותה על מה שהיא עושה, לא על איך שהיא... נראת."

תאליה שקלה את המילים על לשונה, ואז הביטה בנערה המתחננת שמולה. "ומה עם אח שלי?"

"הוא יתאושש. ריינה תיהיה שם בשבילו, וגם ליאו, וכולם," היא הפטירה בביטול. "נמאס לי מהטירוף הזה. מהציפיות של כולם. אני רק רוצה לעזןב את זה כבר."

"האמת שאף פעם דבר כזה לא קרה," אמרה תאליה ומיצמצה. היא הסיטה במראה, בבבואות של שתיהן: גופייה אחת ורודה עם ציור של הלו קיטי, גופייה שחורה עם ציור גולגולת. מכנסי ג'ינס תכלת קצרים שחושפים רגליים שזופות ומכנסי ג'ינס אפורים שעוברים את הקרסוליים, נכנסים עמוק בתוך מגפי טיפוס גבוהות וחומות. לשתיהן היה נזם ועגילים, אבל של פייפר היו עדינים ושל תאליה היו בצורת עצמות וגולגלות. "אני לא חושבת שאת תתאימי."

בעיניים של פייפר היו לחוחית. "זה כל מה שנשאר לי להאחז בו... אני רוצה להשתנות. אני באמת רוצה. אני שונאת את הציפיות האלה שיש לכולם ממני. הם גורמים לי להיות שטחית, הם משנים את המשמעות של... טוב, לא משנה. אני לא אשב כאן ויתחנן לטובות. זה היה אמור להחמיא לכן שניצחתן את אפרודיטה. שהבת שלה רוצה להתגייס אליכן. לא צריך, תשכחי מזה." היא שיהקה לרגע ונעצה בה מבט, ואז יצאה מהביקתה ונבלעה בין העצים, משאירה אחריה שובל של בושם יוקרתי.