הניצחון הוא דבר כואב.
מרטאג בטוח למדי שהמלחמה הזו היא הדבר היחיד שעזר לא לשמור על שפיותו. בזמן המלחמה הוא רק היה צריך להתרכז בניצחון, אפילו שהוא בעצמו לא ידע מי הוא מעדיף שינצח. לפני שהוא פגש את אראגון הוא רק רצה לברוח. אחרי זה הוא ניסה לעזור לוורדאן, ולפני שהוא שם לב, הוא כבר היה רוכב בשירות המלך. לפני נאסואדה הוא לא חשב אפילו לערוק, אבל היא שיכנעה אותו שיש בשביל מה להילחם.
הוא הלך בעיקר כי הוא לא רצה שהיא תראה אותו כשהוא מתחיל להשתגע.
הוא ידע שזה בלתי נמנע, כי כל חייו הוא רק עיצב דמות, לבש צורה ופשט צורה. מה ישאר עכשיו ממנו? כל החיים שלו הוא רק ברח, והוא עומד לברוח שוב, כי הוא לא רוצה לזכור אבל גם לא רוצה לשכוח.
הוא לא רוצה לזכור שאף אחד מלבדה לא יודע מי הוא באמת. הוא לא רוצה לשכוח שהוא ניסה להיות טוב. הוא לא רוצה לזכור שהוא הפך ללא יותר מבובה על חוט. הוא לא רוצה לשכוח שהוא קרע את הכבלים. הוא לא רוצה לזכור שהוא היה התליין של המלך, שהוא זה שעינה את נאסואדה. הוא לא רוצה לשכוח שהוא ניסה להציל אותה בסוף.
הוא נפצע יותר מידי עמוק, צולק ביותר מידי מקומות ולבש צורה אחת יותר מידי.
הוא לא בטוח שמישהו באמת הכיר את הרוכב האדום, זה שמרד, זה שהרג, זה שהלך, זה שלא חזר.
עוד כמה זמן הוא מתכוון להסתתר?
|