חיצים

חיצים
או: חמש פעמים שבהן ריינה שיחקה בתפוס את הדגל

הפעם הראשונה שריינה שיחקה תפוס את הדגל בגרסה היוונית הייתה ב18 באוגוסט.

ה18, כך מסתבר, היה יום ההולדת של פרסי, ("ייאי, אני בן שבע עשרה! אפשר עוגה כחולה?") וכחלק מתוכנית קירוב המחנות, חצי ממחנה יופיטר הוזמן ללונג איילנד, ל"חגיגה צנועה" (בניסוחו של כירון. נראה היה לה שיהיו הרבה מאוד חצויים שישמחו לחגוג את יום הולדתו של הגיבור הדגול.). ריינה חשבה לסרב, מפני שלא היה חכם להשאיר את המחנה ללא פראיטור, ולא היה ספק שפרנק ראוי יותר ממנה ללכת. למרות זאת, היא התעייפה כבר מהניהול הנצחי של המחנה, והתגעגעה לידידיה שבמחנה החצויים. אי לכך היא מינתה את דקוטה לאחראי, (והשביעה אותו לא לשתות מיץ פטל,) עלתה על גווידו הפגסוס ויצאה אל מחנה החצויים.

המחנה היה עמוס חצויים, נימפות, פאונים (סאטירים, היא תקנה את עצמה), נראידות וקיקלופ אחד נלהב. כולם הסתובבו ופטפטו וצחקו, (ובמקרה מסוים גם ניסו לטפס על קיר הטיפוס מכוסה הלבה. ריינה עצרה אותם ברגע האחרון. עבודת פראיטור לעולם אינה נגמרת.) פרסי עצמו ישב עם אנבת' לצד האגם, ונראה נבוך מכל הבלגן באופן משעשע. ריינה – אחרי שאיחלה לו מזל טוב ושוחחה קצת עם כולם – מצאה את עצמה יושבת לבדה על גבול היער וצופה בהרהור במחנה ההומה. המראה היה כמעט-מוכר, כמעט-הבית, אבל לא בדיוק. היא לא הרגישה בנוח שם. היא טלטלה את ראשה בלעג עצמי וניגבה זיעה ממצחה. היא שונאת את החום הזה. מי האידיוט שקרא דווקא לחודש החם והדביק הזה על שם אוגוסטוס קיסר? אני מתגעגעת לשלג.

היא לא הייתה בטוחה איך המשחק התחיל – איזשהו ויכוח של בני מארס כנגד התאחדות של בני אפרודיטה וונוס – ולפני שהספיקה להתארגן ולהשתלט על המצב כירון כבר הגיע, והוכרז "משחק ידידותי" המורכב מקבוצות מעורבות. בהסכמה משותפת, חולקו החצויים ה"חזקים באמת" בין שתי הקבוצות, כך שריינה מצאה את עצמה מנסה לפקד על הקבוצה שלה בעזרתם של ניקו והייזל – לא הצוות הכי מתאים לפיקוד בעולם. בסופו של דבר סוכם שהייזל ואנשיה ישמרו על הדגל, ניקו יעזור להגן על הגבול וריינה תוביל חוליית פלישה אל האויב.

המשחק עצמו היה נהדר. מאז שהפכה לפראיטור תפקדה ריינה כשופטת ולא השתתפה במשחקי המלחמה, והיא כר שכחה כמה זה כיף. להלחם סתם כחלק ממשחק, בלי לפחד, בלי לדאוג. רק לרוץ ולהתחמק. בנוסף – היא הייתה טובה בדברים האלה. טובה מאוד. ועכשיו, במשחק הפשוט הזה, היא יכלה להנות פשוט מההרגשה של להיות מוצלחת במשהו.

לצוות השני לא היה סיכוי נגדה. היא חטפה את הדגל הישר מתחת לאפו המופתע מאוד של ג'ייסון, ועברה את הגבול במהירות, חומקת מחיצים ומזנקת מעל לגשר.

אחרי זה הם חזרו הביתה.

***

הפעם השנייה הייתה כחודש לאחר מכן, בתחילת ספטמבר. שנת הלימודים החלה שבוע קודם לכן, ומחנה יופיטר התרוקן באחת. ריינה התבוננה בנוף הדומם. כמה עלי שלכת הסתחררו על פניה. סתיו, היא חשבה. חם.

היא ישבה בגן בכחוס, המקום האהוב עליה. פרחי סתיו פרחו בין רגליה, ועצים אדומים כתומים התנשאו מעל ראשה. בכחוס, במרכז, המשיך להתיז מים אל המזרקה שלו. הגן היה קטן ויק למדי רוב הזמן, אבל כמה מבקרים הסתובבו מפעם לפעם בין השבילים. איש וילדה חלפו על פניה בדרכם אל השער, מעיפים בה מבטים מלאי כבוד. ריינה נאנחה. לפעמים פשוט נמאס לה מכל זה.

דמותה של פייפר עלתה בעיני רוחה. היא נזכרה בדבריה חודשיים לפני כן: "את תמיד תתקבלי כאן בברכה, אם תרגישי צורך לקחת חפש, להתרחק קצת... אולי יועיל לך להקדיש קצת זמן לעצמך, ושאף אחד לא יסתכל עליך כפראיטור" היא הרהרה בהצעה. סביר להניח שלא כדאי לה לעזוב, היא ידעה. המחנה זקוק לה. אבל... היא כבר התעייפה מלמלא תמיד את התפקיד, ובמחנה החצויים הכל היה קליל ופשוט יותר.

אז היא שלחה איריס-נט לאנבת' ולפייפר, וארזה כמה דברים, וביקשה מפרנק להשגיח על המחנה לבדו כמה ימים, (הוא הביט בה בחמלה מעצבנת ואמר לה ש"כן, בטח, אני אסתדר."). גם ג'ייסון, הפונטיפיקס הגדול, הסכים להתעכב במחנה יותר מהנחוץ ולסייע לו, וכך היא עזבה.

הסתיו כיבה את מחנה החצויים כולו. רוח חמימה מעיקה נשבה על פניה של ריינה כשנחתה על הדשא המצהיב, והדיאדות עטו כולן חום וצהוב. מבני אדם היה המקום ריק כמעט לחלוטין. הקיץ נגמר, ורוב החניכים חזרו לבית הספר. אפילו פרסי ואנבת' לא היו שם – הלכו ללמוד בבית ספר בניו יורק, כך אמרו. רק קומץ קבועים ותיקים התגורר עדיין במקום. למרות זאת, הייתה שם תחושה קלילה יותר.

המחנה היה די נחמד. מכיוון שלא הייתה לבלונה מקבילה יוונית ולכן לא היה לה ביתן, היא קיבלה חדר בבניין הראשי, הרחק מכולם. לזה היא כבר הייתה רגילה. היא החליטה להישאר במחנה כמה ימים, ופייפר קיבלה את החלטתה בשמחה.

היומיים הראשונים היו מוצלחים. היא חקרה את המחנה כולו, סייעה במה שיכלה ונסתה ללמוד איך הכל עובד. בהתחלה היא ניסתה להילחם קצת בחרב עם החניכים הקבועים בזירה, אבל עד מהרה רק קלאריס לה רו העקשנית עוד ניסתה לנצח אותה (והובסה בכל פעם מחדש.) ארגנטום ואורום, מצידם, נמצאו כעת בבונקר תשע, אחרי שליאו ואחיו התחננו בפני ריינה שתניח להם לבדוק כיצד הם עובדים. בסופו שלדבר היא מצאה את עצמה מבלה את זמנה במטווח החץ וקשת. ירי בקשת הייתה אחת מדרכי הלחימה המעטות שלריינה לא היה שוםניסיון בהן – לא למדו את זה במחנה יופיטר. זו הייתה מיומנות כל כך... יוונית. היא החלה ללמוד אותה בלב חצוי, ועד מהרה הסתבר שהיא לא מוצלחת בזה במיוחד – היא כל הזמן פיספסה. ויל סולאס טען שזה רק עניין של אימון והשקעה.

משחק התפוס את הדגל התקיים ביום שבת, כתמיד. כחמישים חצויים בלבד נותרו במחנה, והתחלקו לשתי קבוצות בתוך היער (ריינה רצתה למקם את הדגל שלהם על ערמת סלעים מתאימה במיוחד שנקראה "אגרוף זאוס", אבל הותיקים העדיפו להתרחק ממנו. היא לא שאלה שאלות.). ריינה חשה לא בנוח לתפוס פיקוד על הקבוצה הזרה-למדי הזו, ולכן לקחה שוב את התפקיד של כוח הפלישה. היא ושבעת הלוחמים שלה הסתערו בתנית ספק-יוונית, ספק-רומית, וניסו להגיע אל הדגל. בעודה מתחמקת מחבורת בני אתנה שהגיחו מתוך שיח, נדמה היה לריינה שהיא שומעת קול מוזר – קול רגליים חרישיות, קריאות בז וכפות זאב? – בוקע מבין העצים לשמאלה. היא הנידה בראשה וניסתה להתעלם. הדגל. תתמקדי בדגל.

קבוצת הפולשים – כעת רק חמישה – הצליחו סוף סוף לפלס את דרכם אל המחבוא המוגן של הדגל. הם הסתערו על שלושת השומרים המופתעים, וריינה רצה במהירות אל הדגל –

לפתע, חץ כסוף עופף מבין העצים והעיף את הדגל, מפיל אותו אל האגם, ריינה (וכל המחנה) הסתובבה במהירות, וראתה, להפתעתה, חבורה של נערות לבושות כסף מגיחות מהיער. בראשן עמדה תאליה גרייס, קשתה עדיין מתוחה בידה וחיוך מאתגר על פניה.

"קפצנו לביקור." הכריזה. "אני מקווה שאנחנו לא מפריעות."

***

הציידות שוכנו בביתן ארטמיס, ולבד מכמה מבטים זועפים על שהרסו את המשחק, הן התקבלו די יפה (כירון נעץ מבט מתרה במתווכחים, וכולם השתתקו). לאחר מכן הלכו כולם – כולל הציידות – אל האמפיתיאטרון, שם הדליקו את המדורה. ריינה עצמה לא הצטרפה אליהם. הייתה בערבים סבי המדורה מעין הרגשת אחדות וביתיות שכזו, שהיא הרגישה שלא היה לה חלק בה. היא הייתה זרה, ממחנה יופיטר, ולא הייתה אמורה לשבת שם איתם, לשיר שירים מטופשים ולתהות האם נכון שבני הרמס כישפו את המרשמלו. היא לא הייתה בדיוק שייכת לכאן.

היא נאנחה, נוזפת בעצמה על המחשבות חסרות הטעם, והלכה לבדוק מה שלום הכלבים שלה.

למחרת, בניגוד לשגרה, התקיים משחק תפוס את הדגל נוסף. כירון הסביר ש"זו מסורת", ושתמיד ישנו "משחק ידידותי" כשהציידות באות לביקור. כל המחנה, על כל ביתניו השונים, התאחד כנגד היריבות החדשות. הפעם לא היה ספק שריינה, לצד פייפר וליאו, יפקדו על הקרב. כמו שניקו אמר: "עברו כמעט שמונים שנה מאז שהמחנה ניצח את הציידות בפעם האחרונה. הגיע הזמן לעדכן את השיא."

לפני המשחק, שני הצדדים הסתדרו בשורות מצדי הנחל, מציגים את הדגלים שלהם. ריינה החזיקה בידה את הדגל הכתום של מחנה החצויים, והרגישה משונה להניף אותו. בעוד כירון מקריא את החוקים, היא הרגישה שמישהו צופה בה. היא הסבה את ראשה, והבחינה בתאליה הנועצת בה מבט. (העיניים של תאליה, היו כחולות מאוד, היא הבחינה. כמו של ג'ייסון. למעשה היא הייתה יפה מאוד.) תאליה הנידה בראשה כשתפסה את מבטה של ריינה וחייכה. חיוך מתגרה, מאתגר, כמו חייכה אליה אתמול. כאומרת: נראה מה את יודעת לעשות.

ובכן, היא תראה. ריינה הבטיחה זאת לעצמה.

הפעם היא פיקדה על הקבוצה ששמרה על הגבול. הם התפרשו לאורך הנחל, וריינה עצמה נעמדה בפתח הגשר, חרבה שלופה וכלביה לצידה. מאחוריהם, בצד שלהם, נחו שלל כלים ומלכודות שהותירו להם בני הפייסטוס. הם המתינו.

הציידות הגיחו במטר פתאומי של חיצים מסוגים שונים (מדויקים פי אלף מכפי שהיא הייתה מסוגלת.). ריינה התכופפה, ולפתע הבחינה מזווית עינה בשלוש ציידות המתפצלות מהקבוצה ומתגנבות במורד הנחל לעבר האזור הלא מוגן. היא נופפה לחברי קבוצתה, שחסמו את הפלישה בהצלחה חלקית, ורצה לעבר השלישיה. היא הניפה את החרב שלה ופגעה באחת מהן בדיוק כשקפצה מעל הנחל, מפילה אותה אל המים הקרים. היא התחמקה מהסכין של שניה, וארגנטום ואאורום קפצו עליה. מתנשפת, הרימה ראש וזיהתה את השלישית.

תאליה.

הנערה נעצה בה מבט בוער כשראתה את סגניתה הנסחפת, ואז הניפה את הקשת שלה וחייכה שוב את אותו החיוך. ריינה הסתערה. היא גילתה שהיא צוחקת.

החיצים של תאליה היו מהירים, והיה קשה להגיע אליה מעבר לנחל. כשלא הצליחה לפגוע בה, שלפה תאליה חץ חדש וירתה אותו. להבות ניתזו מהמקום שבו פגע, והתחילו להתפשט ביער.

("ליאו!" קרא כל נערה מבין העצים. "זה לא אני, מלכת היופי! אלה המטורפות האלה!")

ריינה חשקה שיניים. היא לא תביס אותה. היא הושיטה יד אל הערימה שמאחוריה וחטפה כלי לכידה מתוחכם פרי המצאתו של ליאו, עשוי זהב קיסרי, והשליכה אותו. בדיוק באותו רגע, ירתה תאליה חץ מתפוצץ.

הפיצוץ היה עצום.

ריינה הושלכה לאחור ופגעה בעץ. היא פקחה את עיניה, דומעת, וגילתה שבאמצע המרחק בינה לבין תאליה, באמצע הנחל, היה כעת מכתש קטן. עצים חרוכים וחצויים מופתעים הועפו לכל עבר.

כירון הגיח מתוך העשן, משתעל. "הממ... ובכן, אני מציע שנכריז על תיקו וננסה כולנו לכבות את האש."

***

בפעם הרביעים זה היה בנובמבר. מזג האוויר היה סגרירי ואפור, אבל ריינה מצאה שהיא נהנית מהקור המיוחל. האפלה החורפית הזאת מילאה את ריינה מרירות, והיא מצאה את עמה נמלטת, לא בטוחה מדוע, אל מחנה החצויים המואר. היה לה תפקיד, וחובות, ומשימות, אבל השבועות האחרונים היו שלווים, והיא התגעגעה לנינחות שאפפה את המחנה, אף שתמיד הרגישה שם זרה, לא שייכת.

המחנה אכן היה שלו. כירון קיבל אותה בברכה כשהיא וגווידו נחתו, רטובים, על המדשאה שליד האגם. הפעם לא נראו שום דגלים כסופים באופק וריינה גילתה, להפתעתה, שהיא מרגישה קצת מאוכזבת. תאליה סיקרנה אותה.

כשסוף השבוע הגיע ואיתו משחק ה"תפוס את הדגל", ריינה השתעשעה להבחין שחברי הקבוצה היריבה מעיפים בה מבטים מודאגים, כשואלים: היא מתכוונת לפוצץ את הנחל גם הפעם? (המכתש הקטן שלהן נותר במקומו, כך גילתה, וזכה לכינוי בריכת הציידת. היה משהו מוזר במחשבה שהיא הותירה חותם כלשהו במחנה הזה. זה לא היה המחנה שלה.)

המשחק היה כיפי ומלא התרגשות, ריינה נלחמה לצד קבוצה קטנה של בני דמטר ואפולו, והריעה יחד איתם כשהדגל עבר את קו הגבול. ניצחון.

לאחר המשחק היא עמדה במטווח החץ וקשת, מנסה בעיקשות לשפר את כישוריה בתחום הכל-כך יווני הזה. רוח קרירה הצליפה בפניה. לשמאלה היה האמפיתיאטרון, מואר באור המדורה וכל המחנה מתאסף בו. קולות שירה וצחוק נשמעו ממנו, ולרגע ריינה רצתה מאוד להצטרף אליהם. היא מתחה חץ נוסף בקשת שלה וירתה. היא הבינה שהיא מפחדת ללכת לשם. לא היה לה מקום שם.

קול מאחוריה הפתיע אותה.

"היי, ריינה?"

היא הסתובבה. מאחוריה עמדה קייטי גרדנר מביתן דמטר, שאתם שיחקה קודם לכן. ידה הייתה מושטת בהיסוס וחיוך ידידותי האיר את פניה. ריינה חיבבה אותה.

"אני ושאר האחים שלי חשבנו שאולי תרצי לעבור לגור בביתן שלנו. את יודעת, כי את גרה לבד בביתן הראשי, וזה נראה לנו חבל..."

ריינה חייכה, מופתעת ומעודדת היא הנהנה. "אני אשמח. תודה רבה."

קייטי נראתה מרוצה. היא פנתה לחזור אל המדורה, ואז הסתובבה לכיוונה של ריינה. "אממ, את רוצה לבוא איתי למדורה? יש שירה בציבור והכל, וזה כיף." היא הטתה את ראשה. "אם כי עדיף לך להתרחק מהמרשמלואים של האחים שוד."

ריינה הססה, ואז הנידה בראשה. "אולי אני אבוא עוד מעט. אני קצת עסוקה כרגע."

קייטי הנהנה בהבנה וחזרה אל חבריה, מותירה את ריינה לבדה במטווח. ריינה שלפה חץ נוסף מאשפת החיצים שלה, כיוונה וירתה אל המטרה.

היא פגעה די קרוב למרכז. כמעט, אבל לא בדיוק.

***

בפעם החמישית כבר היה ינואר ("החודש של יונו") רוחות קפואות נשבו סביבה כשטסה, וריינה הביטה בעננים האפורים וייחלה שירד סוף סוף שלג. לבן וקריר. על געת החצויים כבר נשרו כל עליו של עץ האורן הגדול ("העץ של תאליה") קייטי, שהפכה לאחת מחברותיה הטובות של ריינה, נופפה לה בעליזות מראש הגבעה. "הנה את! נחמד שבאת לבקר. למרות ש... אממ..."

"מה?"

"את לא האורחת היחידה שלנו."

לפני שריינה הספיקה לשאול, הופיעה התשובה מעבר לגבעה. קבוצה של ציידות כסופות מדים פסעו על הקרקע הבוצית, צוחקות ומפטפטות. רובן חייכו והניפו יד לשלום כשהבחינו בריינה העומדת על הגבעה. אחת מהן התעכבה מאחור. תאליה הניפה את קשתה בברכה וחייכה את החיוך המתגרה-מוכר שלה. "רמירז אריאנו."

ריינה השיבה חיוך. "היי, תאליה."

באותו לילה ישנה בביתן דמטר, שפרחים ושיחים כיסו את קירותיו. ארגנטום ואאורום ישבו משני צידי מיטתה, כשומרים. מרחוק אפשר היה לשמוע את קולותיהם של תושבי הביתנים האחרים. ריינה שמעה את קולה המרוחק של תאליה, שרה שיר מוכר למחצה, וחייכה.

משחק תפוס את הדגל המסורתי נקבע למחרת בערב. במהלך ארוחת הצהריים הלך המתח במחנה וגבר, ומבטים קוראי תיגר הוחלפו בין החניכים והציידות. בדיוק כשהחלו כולם להיערך לקרב, הציע כירון דבר מפתיע.

"לדעתי, כדי לאזן את יחסי הכוחות הלא שווים, מוטב שתצטרפי לקבוצת הציידות."

מסביב, חניכים השתתקו. הציידות נראו מרוצות למדי. תאליה קרצה.

"לי זה נשמע מעולה."

חצי שעה מאוחר יותר, התאספה חבורת הציידות וריינה בתוכה על יד הדגל בשטח שלהן של היער, ותכננו את פריסת הכוחות. ריינה תרמה לאסטרטגיה כמיטב יכולתה, מציעה דברים שהיו מוכרים בסגנון הרומי אך הציידות כלל לא העלו על דעתן. היא לא הייתה בטוחה מה יהיה תפקידה שם בדיוק, עד שתאליה אמרה:

"אני עוד מישהי או שתיים נצא משמאל, נעקוף את קווי ההגנה ונתגנב אל הדגל. בשקט, בזריזות." היא בחנה את הקבוצה. "אני אלך עם ריינה."

ריינה הופתעה. "אני?"

ארגנטום נהם.

"טוב, עם ריינה והכלבים שלה." תאליה שלחה את החיוך המוכר לה אל ריינה, כשואלת: מפחדת?

היית מתה.

ריינה הנידה בראשה. "זו תכנית טובה." היא הרימה את הגלאדיוס שלה, ולקחה גם את הקשת, שבה הלכה והשתפרה. "קדימה. נלך."

הציידות התפצלו מיד, נעות לעמדותיהן בין העצים. ריינה ותאליה התרחקו מהקבוצה והתגנבו אל הנחל, מחליפות מבטים משועשעים למראה קבוצת חצויים הצועדת לעבר אחת המלכודות שלהן. הנחל היה מוגן ברובו בחצויים דרוכים, אבל כוח ההטעיה של הציידות עשה את פעולתו, ובזינוק מהיר הן הצליחו לחצות אותו. הן מיהרו ביער, תאליה מנווטת בדיוק חרישי שהרשים את ריינה בעל כורחה. היא בחנה את פריסת הכוחות של המחנה והחוותה לעבר קרחת יער נסתרת. "לשם."

הדגל הכתום של המחנה ננעץ בין העצים, שישה חצויים שומרים עליו. תאליה חייכה. "נגמר זמן ההתגנבות שלנו."

הן הסתערו.

לקבוצה הקטנה לא היה סיכוי נגדן. הם נפלו תוך שניות ספורות, ותאליה קטפה את הדגל במהירות לפני שהן הסתובבו חזרה לכיוון שטח הציידות. הן רצו בין החצויים והציידות הנאבקים, מתחמקות ממתקפות מפתיעות ומגנות זו על זו. הן כמעט הגיעו אל נחל הגבול כשליאו הגיח מבין העצים, על פניו חיוך ניצחון ובידו מתקן לכידה מתוחכם במיוחד. הוא השליך אותו בזריזות ובדיוק לעבר תאליה הממהרת עם הדגל.

ריינה שמטה את החרב שלה. בתנועה מהירה היא שלפה חץ מהאשפה שעל גבה, מתחה אותו בקשת וירתה.

היא פגעה בול.

המתקן הקטן הועף ממסלולו ונתקע בעץ הסמוך. תאליה רצה וזינקה מעל לנחל, ריינה אחריה. רגליה פגעו בעפר בדיוק כשהדגל החליף את צבעו מכתום לכסוף.

תרועותיהן של הציידות מילאו את האוויר. הן מיהרו אליהן, הניפו אותן באוויר. תאליה, זורחת, חיבקה את ריינה, וריינה, מלאת תחות ניצחון, נישקה אותה על הלחי. חצויים וציידות התאספו סביב הדגל, מלאי עליצות. זה היה משחק נהדר.

לבסוף החלו כולם לעזוב לכיוון המדורה שהוצתה בינתיים. אור סגלגל מילא את הערב האפלולי. ריינה הרגישה משהו צונן על מצחה. נקודות לבנות כיסו את הקרקע לרגליה. סוף סוף. שלג.

 היא הרימה את ראשה. מרבית השחקנים כבר נעלמו שהמקום, ורק תאליה, שעדיין אחזה בדגל, נותרה לצידה. היא פנתה אליה באותו חיוך עקום.

"היית טובה מאוד, רמירז-אריאנו. והירייה ההיא הייתה ממש מוצלחת."

"תודה. זה היה כיף."

תאליה נגעה בלחייה. "אנחנו צריכות לעבוד יחד לעיתים קרובות יותר."

ריינה חייכה. "אולי."

תאליה הניחה את הדגל בצד והחלה ללכת לעבר האמפיתיאטרון, שקולות פיטפוט ושירה רמים כבר החלו להישמע ממנו. לפתע הסתובבה, וחיכה אל ריינה את אותו חיוך מאתגר. "את באה? זה תמיד כיף, ותוכלי לשבת איתנו בחלק של ארטמיס." היא הושיטה את ידה.

ריינה העיפה מבט לעבר המלכודת התלויה על העץ. החץ עדיין היה נעוץ בראשה בדיוק מושלם. היא לקחה את ידה של תאליה וחייכה בחזרה.

"ברור."

ויחד, יד ביד, הן עשו את דרכן לעבר האמפיתיאטרון המואר.

"אה, ותיזהרי מהמרשמלואים של ביתן הרמס. הם נושכים."