מצולקת

לפעמים נאסואדה חושבת שהיא והממלכה שלה דומות מאוד: שתיהן מצולקות, צלקות שלא אמורות להיות לאישה צעירה, או לממלכה. צלקות משנים של מלחמה, שכמו פצע אפשר לחטא ולתפור ולחבוש, אבל בסופו של דבר תישאר צלקת על העור, וזו לא צלקת של כבוד.

בדרך כלל היועצים שלה חכמים מאוד, אבל בדבר אחד היא לא מסכימה איתם- הצלקות. הם רוצים שהיא תכסה אותן, כי בתפיסה השוביניסטית למדי שלהם כל אישה, אפילו מלכה, צריכה להיות יפה ורכה ועדינה. היא הולכת עם הצלקות שלה בראש מורם, כי היא עבדה קשה כדי לאחד את העם הזה, עם שהיא לא הבטיחה לו דבר מלבד דם יזע ודמעות, וממלכה שבימים קשים במיוחד אפילו היא חושבת שמאוחר מידי להציל.

בכל מקרה את הצלקות שכואבות באמת אי אפשר לראות. הצלקות האלו שלא ניתן לרפא, הצלקות שעדיין גורמות לה לצרוח בחשכה או לקפוא מול תעתוע של האור.

לפעמים היא עדיין חולמת חלומות זוועה על הקרב בפארתן-דיור, הקרב שהוציא אותה מבדידותה המזהרת ולימד אותה מה זו מלחמה. היא הייתה אמורה לברוח עם הנשים והילדים, אבל כבר אז היא ידעה שהיא לא מתאימה  לסטריאוטיפ המטופש של הנערה חסרת המגן, והיא התחבאה בין הקשתים, אוטמת את עיניה למראה הסבל ומערפלת את אוזניה לאנקות הגוססים, ורק מתרכזת שהחץ יגיע למטרה הבאה שלה.

לעיתים שהשתקפות משונה של האור לוכדת את עינה היא בטוחה לרגע שהיא שוב שבויה באורו'ביין ומחכה לעינוי הבא. מאז תקופת המאסר שלה היא לא בוטחת במה שהיא רואה וכל פעם שמישהו בחדר עושה תנועה חדה היא קופצת בבהלה, לפני שהיא נזכרת שנגמרו העינויים, וכל עוד היא שולטת בממלכה הזו הם גם לא יחודשו.

אבל הצלקת שחקוקה בלב של נאסואדה עדיין מדממת, צלקת שהשאירו דרקון אדום ואיש צעיר במסכה כסופה, שהלכו בלי לומר מילה, ועדיין לא חזרו.

אז היא מחכה. מחכה שהם ישובו ושהצלקות יגלידו.