אינסוף

אינסוף

אחרי מאסרו של לוציוס, החלה נרקיסה מאלפוי לדבר אל דראקו. הוא מעולם לא זכר שעשתה זאת פעם – לא באמת. פניה של האישה שבגדה בעקרונותיה למענו חיוורים וסדוקים כמו הזכוכית המנופצת המכסה את תמונתו של לוציוס מאלפוי התלויה על קיר חדרה.

היא מתארת לו, בקול חרישי, את ילדותה. מדברת על בית בלק האצילי ועתיק היומין. (דראקו יודע – בדממת מחשבותיו – שבית בלק היה עתיק בהרבה ממאלפוי, ושבית בלק נפל. עכשיו, בעולם של אחרי המלחמה, אין לזה משמעות עוד.) היא מתארת לו את קסיופיאה בלק, אמה שלימדה אותה להיות העתק זהוב שיער שלה, לחייך ולקוד קידה. על אביה, ראש משפחה, קוסם שאין שני לו וזוכה באות מסדר מרלין. על גמדון הבית שלה, קריצ'ר, שנהג להכין לה ספל תה כשהייתה עצובה ולהושיט לה ספר אגדות ישן. היא מתארת את אחיותיה: את אנדרומדה, שנהגה לגדל פרחים בהירים וצחקה בכנות כשכל השאר שיקרו בצחוקם. על בלטריקס, הרפתקנית ועליזה, מתרוצצת במסדרונות הבית, הופכת אגרטלים ומשחקת בשרביט צעצוע. (דראקו נזכר במטורפת המקללת, ומהרהר בכך שמשהו ללא ספק נשבר דרך.)
היא מתארת לו גם ילדה קטנה, מלאת חיים וזהובת שיער, נפעמת ומלאת יראה נוכח משפחתה העתיקה. הוא לא חושב שהילדה הזו קיימת עוד. נדמה לו שאמו, בודדה וחסרת כל, מנסה להעניק לו עולם שכבר נכחד.

גם מחוץ לבית הוא אינו מוצא מנוח. הקוסמים בסמטת דיאגון מעיפים מבטים חשדניים בצעיר הנודע לשמצה, (ולא פעם מגיעה גם הקריאה המוכרת: "אוכל מוות מטונף!"). לעולם הקוסמים, כמו לאמא, אין שום כוונות לשכוח.
כמו עדות לכך, מזדקרים הקברים בטווח ראייתו. "בית העלמין לחללי המלחמה השנייה" שנבנה בקצה סמטת דיאגון מהווה מצבה לכל מה שהשתנה בעולם מאז היה בן אחת עשרה. וינסנט קראב, עם זאת, לא זכה להיקבר שם. ידידו הנאמן, (גם אם לא נבון), של דראקו נקבר בחלקה הקטנה המוקדשת לאוכלי מוות שבצד. דראקו מעביר אצבע עדינה על השם החקוק באבן, ומרגיש שאינו יכול לסבול זאת עוד.

ולכן, הוא עוזב. לוקח שרביט וכמה תיקים, ויוצא מבעד לשער הראשי של אחוזת מאלפוי. הוא מותיר מאחוריו את הכתלים הקרים, את החדרים המפוארים ואת הדממה הקרה הממלאת את כל הבית הזה כמו האבק הדבק ברהיטיו הזקנים. (גם את נרקיסה מאלפוי הוא מותיר מאחוריו. זו רק נושאת אליו מבט אפור כהה ושותקת. רעייתו של לוציוס מאלפוי מזכירה לעיתים לבנה ציפור קצוצת כנפיים, וכאישה למופת, היא שותקת ומנידה בראשה בהבנה.)

למשפחת מאלפוי נכסים בכל מקום, והבית הקטן על החוף השומם של שמורת הפלימפים היה מבודד ושלו בדיוק כמו שדראקו רצה. הוא נהנה מהבדידות – לקרוא לבדו בבקתה, לעסוק בכשפיו, ולשוטט על החוף – בלא איש שיפריע לו. חוף הפלימפים הזה יפהפה, מעוטר בפרחי נר הלילה, ונראה כמקום ששום מלחמה לא יכולה לגעת בו.

***

בפעם הראשונה שהוא רואה אותה, וויזלי זוהרת כמו השמש. הוא נשען על סלע חלק, עצם את עיניו, וכשפקח אותן היא הייתה שם. השמש השוקעת האירה את דמותה, (השוקעת גם היא, הבין לאחר מכן), קורנת על זרועותיה המנומשות, משתקפת בעיניה. מבעירה את שיערה לידי תופת יוקדת. היא הייתה יחפה, שמלתה ישנה ומרופטת ופניה עייפות.
הדחף הישן ניצת בו לרגע, ללעוג לה על עליבותה. הוא לא עושה את זה. וויזלי הסמורה הענייה, כמו דראקו היהיר והילדותי, נרקיסה הקפואה וקראב השתקן, הייתה רק עוד דמות בסיפור שסופר עד סופו. מחזה שנגמר ללא מחיאות כפיים. עולם שנעלם. אין לה קשר לנערה שמולו, ואין לו מה לומר לה.

"וויזלי." הוא מברך אותה בשקט.

"מאלפוי."

לרגע אחד שניהם מביטים בים ושותקים.

"מה אתה עושה פה?"

"מה את עושה פה?"

"אל תענה על שאלה בשאלה. זה קטע של אוכלי מוות?"

הוא נאנח. "לא, זה לא, וויזלי. ולשאלתך, אני מתגורר כאן כרגע, בניסיון להתרחק מאנשים שיפוטיים כמוך."

וויזלי-שלפני-המלחמה הייתה מזנקת מיד עם תשובה ארסית. זו רק מנידה בראשה בשעשוע מוזר ונועצת את עיניה באופק, חסינה לעוקצנות שלו. נדמה שהזיכרונות שוחקים גם אותה.

"אח שלי גר פה ליד." היא עונה בלי שישאל שוב. "בקתת הצדפים. אני מתארחת אצלו."

"עם פוטר?"

היא מרימה גבה. "לא, הארי לא... לא משנה. לא עניינך."

הוא לא ממשיך לשאול. במקום זה, הוא מושיט את ידו אל אף מבריק המגיח לפתע מבין השיחים. דראקו פגש את החתול המנומר והעלוב כבר ביום הראשון שלו ליד החוף. יצור רזה וקטן, אוזניו זקורות בסקרנות תמידית. הוא נהג לטפס דרך החלון הפתוח אל המטבח ולנסות ולגנוב מארוחת הערב של דראקו. אחרי מספר פעמים שתפס אותו, התחיל הקוסם פשוט להאכיל אותו באוכל משלו. הייתה בבריה החיוורת דממה מוזרה שנגעה בו.

וויזלי בוחנת בהפתעה את החתול. "זה החתול שלך?"

דראקו מניד בראשו. "לא הוא פשוט חי כאן והאכלתי אותו כמה פעמים. אני לא יודע איך חתול בכלל מגיע לכאן."

היא צוחקת. "חתולים מגיעים לכל מקום." כעבור רגע היא מרצינה. "למה האכלת אותו?"

"אין פה אף אחד שזורק זבל," הוא מתחמק מהשאלה. "ובצמחים כנראה יש יותר מדי מלח. אפילו האוויר כאן מלוח."

זה לא מה ששאלתי. אומרות עיניה של וויזלי, אבל היא אומרת רק: "מובן שהאוויר מלוח, ככה זה תמיד בים. אתה רוצה להגיד לי שאתה לא מכיר את זה?"

הוא מניד בראשו. הוא לא יודע למה הוא מנהל שיחה עם הויזלית הזו. כנראה שדברים מפעם כבר לא משנים, ושהוא בודד יותר משחשב. הוא מעולם לא נהנה במיוחד מחברת אנשים, אבל בג'יני וויזלי יש כנות עדינה ומוזרה שגורמת לשיחה הזו להיראות כמו חלק מסיפור אחר. "לא יצא לי להגיע לים הרבה. ההורים שלי לא אוהבים אותו."

הוא מבין, כמובן, מדוע בני הזוג מאלפוי התרחקו מהחופים הבהירים הללו. הם פראיים מדי, פשוטים ועזים ויפהפיים בצורה נטולת מגע ואינסופית. הגלים הנעים, מסתערים ומתנפצים ונשטפים אל החול במחזור נצחי ורב עוצמה. הפרחים הצהובים העדינים הצומחים ללא סיוע. החול, משתרע משני הצדדים ונדבק לרגליים, לידיים, לפנים. מיליוני גרגרי חול ושברי צדפים. הים הוא עולם אחר, דבר שלא היה נכנע למרותו של לוציוס מאלפוי. בני מאלפוי נועדו לאולמות נשפים, מבנים מפוארים וגלימות מהודרות. אבל דראקו מגלה שהוא אוהב את המקום הזה, האדיר והמרהיב בדרכו העדינה.

מסיבה לא ברורה, הוא מזכיר לו מעט את וויזלי.

לצידו היא מחייכת כקוראת את מחשבותיו. "זה יפהפה, נכון?"

הוא מהנהן ומחייך אליה בחזרה. "יפהפה."

היא קמה, מתעלמת מהחול הדבק בשמלתה. "ביל ופלר בטח מחכים לי. היה נחמד." היא מעיפה מבט מעבר לכתפה. "נתראה, מאלפוי."

***

לאחר היום ההוא הם נפגשים בחוף מפעם לפעם. מחליפים מבט וכמה מילים ללא עוינות. שניהם באים לשם לחפש בדידות, אבל שמחים על החברה. הם באים משני קטבי המלחמה, אבל הצער שלהם נדמה זהה.

היא לא מדברת על אחיה. הוא לא מדבר על אביו. בני מאלפוי תמיד ידעו על מה מוטב לא לדבר, והם שותקים יחדיו.

ערב אחד המחסום שלה נשבר באחת. הוא בילה זמן רב לבדו בשמש באותו היום, ועור פניו אדום וחם וצורב לכל מגע קל. הוא אומר את זה לוויזלי, וזו פורצת בצחוק. שמה של התופעה, כך מסתבר, הוא "כוויות שמש", והיא מגחכת כשהוא מתלונן על חוסר ההיגיון ומציין ששהה בשמש כל חייו ומעולם לא נתקל בזה.

לפתע חיוכה כבה באחת. עיניה נוצצות מדמעות המסרבות לזלוג. "פרד וג'ורג' תמיד היו נצרבים." היא לוחשת. "הם אמרו שיום אחד ימציאו לחש שיגרום את זה לאנשים. הם חשבו שזה יהיה להיט." היא קמה, נעמדת ופוסעת אל קו המים. "אני מתגעגעת אליו." דמעה בודדת צונחת אל הגלים. "זה לא הוגן, אותה יודע."

דראקו מניד בראשו. "העולם לא הוגן." זו הייתה הבנה שהוחדרה בו מילדותו. הויזלים גידלו את ילדיהם כמו דמויות בסיפורי אגדה, והניחו להם להתנפץ על חוף המציאות. לדראקו זו נראה אכזריות גדולה יותר מכל מה שבני מאלפוי יכלו לעשות. לוציוס ונרקיסה וקראב ופנסי רצים במוחו, רוחות רפאים שהמלחמה הותירה מאחוריה. "העולם לא הוגן, ואנשים מתים בו. הדבר היחיד שאת יכולה לעשות זה לזכור אותם ולהמשיך הלאה – אח שלך לא יחזור רק בגלל שאת מתגעגעת אליו." הוא מטה את ראשו ובוחן את דמותה המוארת בעור השמש המתעמעמת. באותו רגע נדמה שאין דבר יותר רחוק מעולמו מאשר היא.
נרקיסה מאלפוי, גם באובדנה, הייתה תמיד מדויקת. היא הייתה מסיטה את שיערה ומוחה דמעה, מדברת על לוציוס ומתאפרת. שמלותיה תמיד מסודרות ותכשיטיה מבהיקים. יופייה כלי לכל דבר. שיערה האדמוני של וויזלי נפרע ברוח הנושבת מן הים, מסתבך עם עצמו וחול שזור בו. רגליה היחפות משופשפות ממגע הצדפים, שולי שמלתה הישנה ספוגים מלח. פניה חיוורות ועיגולים כהים מתחת לעיניה כשהיא מסתובבת להביט בו, אבל החיוך שלה הוא קרן שמש ראשונה, ולרגע דראקו חושב שלא ראה מראה יפה מזה מעודו.

"אתה צודק." היא אומרת. "ספר לי על אבא שלך."

***

והוא מספר לה. על לוציוס, על נרקיסה, על כל העולם שאיבד איפשהו בדרך. היא מתארת לו את ילדותה, את ששת אחיה. דראקו בילה שנים בללגלג על בני ויזלי, ופתאום הוא יודע איך קוראים להם. הימים, ארוכים וריקים, בודדים ושלווים ואינסופיים כמו החוף עצמו, חולפים לאיטם. ג'יני, (הוא מגלה שמאז היום ההוא היא הפכה בראשו מוויזלי לג'יני.) נזכרת בלימודיה בהוגוורטס, ומתארת לו, בקול חרישי, את טום רידל. את חדר הסודות והיומן והבסיליסק, וכל הטעויות שעשתה שעדיין צורבות בה. דראקו צוחק. לא משום שהוא חושב שזה מצחיק או שהיא הייתה טיפשה, אלא פשוט מפני שהוא יודע שהוא עשה טעויות גדולות בהרבה. היא נעלבת מעט, קמה והולכת, אבל למחרת היא יושבת שוב על החוף, חופרת באצבעותיה בחול הרך וזוכרת יחד איתו.

פעם אחת, כשהחתול הקטן מתרפק על כתפיה, ג'יני נזכרת באחד התעלולים שעשה לה בשנתה הראשונה, משהו עם מכתבי יום האהבה של לוקהארט. שניהם צוחקים, וברגע של מחשבה הוא מושיט את ידו וקוטף את אחד מפרחי נר הלילה הצהובים שפורחים מסביב. ("לונה אמרה לי שהם מקום מגורים נפוץ בשביל קפרטים מתכווצים" סיפרה לו פעם ג'יני.) הוא מושיט אותו לה.

"הנה לך מתנת פיצוי על היום ההוא." הוא מניד בראשו. "אני לא זוכר את זה, אבל נשמע שנעלבת."

ג'יני מסמיקה לפתע, ובוחנת אותו בשתי עיניים כהות. "אני לא..."

כשהוא מבחין בהיסוס הלא אופיני שלה, הוא מושיט יד ושוזר בעדינות את הפרח בשערה. הניצן הבהיר זורח על רקע שיערה הבוער, ניצוץ של פריחה חדשה על רקע האש.
דראקו לא מאמין בו.

ג'יני, עם זאת, היא נערה של סיפורי אגדות, והיא משלבת יד קטנה בידו, נשענת קדימה ומנשקת אותו.

***

הקיץ הולך ונגמר. עליהם של העצים המעטים בחוף השומם מצהיבים, והרוח הקרירה הנושבת במרחביו מעיפה חול בעיניהם שלו ושל ג'יני כשהם יושבים ומדברים ומתנשקים וצוחקים ובוכים על החוף. המים מתקררים, ודראקו לא טובל בהם עוד את רגליו בבוקר. בקרוב, הוא יודע, יהיה עליו לחזור הביתה.

ג'יני עומדת על החוף ומשירה את מבטה על האופק, ומדברת על אינסוף. הוא רואה, בעיניה הכהות ממלחמה, שהיא עצמה כמעט מאמינה שגם להם יהיה נצח. דראקו, לעומת זאת, זוכר את נרקיסה מאלפוי, וזוכר את וינסנט קראב. דבר אינו בן אלמוות.

אחוזת מאלפוי קרה וריקה מתמיד כשהוא חוזר אליה, והזיכרונות מג'יני, כמו כווית שמש, מוסיפים ללהוט ולצרוב בכל פעם שהוא נוגע בהם.

עד שלבסוף, גם הכאב הזה חולף. העור הישן מתקלף, הכוויה דועכת לכדי זיכרון עמום.

הכל בר חלוף.