רק עכשיו, כשהכל נגמר והיא חבוקה בזרועותיו של פו, קטסה מבינה עד כמה היא זקוקה למלחמה.
לא מלחמה אמיתית, שבה אנשים מתים וצבאות נלחמים, רק את תחושת הסכנה, האדרנלין, המטרה. כבר הרבה זמן היא לא הרגישה שהעולם באמת זקוק לה בשביל משהו.
תמיד קטסה הולכת וקטסה חוזרת, לא נשארת יותר משבועיים בכל מקום, כאילו אסור לה להשתקע ולנשום, אחרת האדמה תיפתח לה מתחת לרגליים, ותשאיר אותה לכודה בנפילה. אז היא קמה והולכת, עד הפעם הבאה.
פעם היא הרגישה שהיא יכולה לצלוח את החיים בשחייה, ועכשיו היא נאבקת להשאיר את הראש מעל המים, עד הגל הבא, שיטביע אותה שוב והכל יחזור מהתחלה.
לדעת אנשים מסויימים, היא גיבורה. היא לא חושבת ככה. גיבורות אמורות לקבל סוף טוב, לא? היא לא בטוחה שהסוף שלה טוב, נודדת לנצח בין ממלכות מתפרקות שלפעמים כבר מאוחר מידי להציל.
לפעמים, כשיש לה טיפת שקט, הדממה מתחילה לצרום לה באוזניים, והכישרון שלה הופך שוב לתאווה לדם, ואז היא חייבת לעזוב, כדי לא לפגוע באחרים ובעצמה.
אומרים שיש לה מזג חם, אבל היא מרגישה לא יותר מחיית פרא משתוללת, פועלת לפי אינסטינקט ולא מסכימה לתת לאחרים להתקרב מספיק כדי שידברו איתה בהיגיון.
קטסה באמת זקוקה למלחמה, ומקווה שהיא יודעת מה היא מבקשת, כי תמיד אמרו לה להיזהר במשאלותיה.
פעם הבאה שתראו אותה, היא תרכב לשדה הקרב.
|