התחדשות

התחדשות

לפעמים נדמה ללונה שהמלחמה היא מחלה מהסוג שלעולם לא מתרפא באמת. היא חשבה, בהתחלה, שהכל יהיה בסדר. הם הביסו את וולדמורט, ניצחו את אוכלי המוות, ולהרגשתה, הרוויחו את הסוף השמח שלהם. עכשיו היו אמורים להיות שקיעה וטירה ומחיאות כפיים, וכולם מחייכים ושמחים. (ואולי גם חתונה – באגדות תמיד יש חתונות.) זה לא קורה. הטירה היחידה שיש כאן היא הוגוורטס, שקירותיה מתמוטטים. הוגוורטס שאפילו פסליה ושריונותיה נלחמו בקרב, ולונה לא מסוגלת עוד ללכת ביניהם בלי לדמיין כתמי דם מעטרים אותם. שרק לא מזמן, כמעט חודש אחרי הקרב, גילו גופה נוספת מוסתרת בקרביה, באחד המעברים הסודיים. הוגוורטס, שהכתם הלבן שעל מדשאותיה נראה כמו צלקת שלא תחלים לעולם. גם מחיאות הכפיים אינן שם – הקוסם הקטן שמנהל את הטקסים מזכיר בקול יבש כי "בטקס זיכרון אין מוחאים כפיים." איש אינו מחייך, ולונה יודעת שג'יני עדיין בוכה על פרד, והרמיוני עדיין בוכה על ההורים שלה, ושנוויל עדיין בוכה על סבתא שלו, ושהארי עדיין בוכה על כל כך, כל כך הרבה אנשים.

רק השקיעה מורגשת כאן. נדמה לה שכל העולם שוקע אל תוך לילה נטול ירח, אפלה מרה של אובדן, והיא לא מצליחה עוד למצוא את השמש.

עולם הקוסמים מרגיש לה כמו חולה שקיבל את התרופה המצילה מאוחר מדי. הם שרדו, הם חיים, אבל הכל איננו. היא מרגישה כאילו היא התנפצה לאלף רסיסי זכוכית במהלך החודשים הללו, ולא יודעת איך לתקן את עצמה. כשהיא חוזרת, כמה חודשים לאחר המלחמה, לביתה שבאוטרי סנט קצ'פול, היא נדהמת לגלות ערימת חורבות. המלחמה, מגפה החודרת לכל מקום, הגיעה גם אל ביתה של לונה, והיא מרגישה חסרת בסיס לפתע. אביה נפגע קשות השהות באזקאבן, וכשהיא באה לבקר אותו, היא רואה שכל המיטות בקדוש מנגו עדיין מלאות. המגפה עברה, אבל אף אחד לא מצליח עוד להתאושש ממנה. חלק מהם, היא יודעת, לא יתאוששו לעולם. לא באמת.

היא מנסה לשקם את הבית. להקים מחדש את הפקפקן. להיזכר במה שהיה פעם. עם זאת, הסיוטים לא עוזבים אותה. היא לא חוזרת פתאום להיות לונה-שלפני-המלחמה, שמוטרדת מהבריונים שמציקים לה ומהציונים בשינויי צורה ומכך שכבר שנתיים שאיש לא ראה סנידג'ט כסוף ואבא אומר שהם בסכנת הכחדה. נדמה שהפגיעות שהותירה המחלה הזו, חלפה או לא חלפה, מסרבות להעלם. הרמיוני, כשהיא משוחחת איתה ערב אחד במחילה, אומרת לה בשקט: "את מחפשת עולם שנעלם, לונה. ילדה בת שש עשרה שמתה במלחמה. הם כבר לא קיימים יותר. הגיע הזמן להמשיך הלאה."

לונה שונאת להקשיב להרמיוני, שהיא כל כך ריאליסטית והגיונית וצרת אופקים ואף פעם לא מאמינה, אבל הפעם נדמה לה שהיא צודקת. יש מחלות שאי אפשר לרפא. היא לא יכולה להטיל רפארו על העולם, לחבר מחדש את כל השברים של עצמה. השמים לא יעצרו את מסלולים לפקודתה, והשמש כבר שקעה מזמן.

***

אבא שלה חוזר הביתה בערך שנה אחרי המלחמה. היא כבר הספיקה לתקן את בית הצריח שלהם עד אז, והמגדל הגבוה מטיל צל על הגבעות הפרושות לכל עבר. קסנופיליוס פוסע לאט בגינה היבשה, ומושיט יד למולל את גזעו המת של הסנארגלוף. הדמעות – יצורים עיקשים ומטופשים שכמותן – נאגרות בשולי עיניה.

כמה חודשים אחר כך, היא משוטטת בשולי היער האסור. להפתעתה, קנטאור מגיח מבין העצים, עלים מעטרים את פרוותו הכהה. הוא מברך אותה בערב טוב, וכשהיא שואלת אותו לשלומו הוא משיב לה ש"המאדים אינו זורח עוד הלילה." לונה, שלא למדה אצל פירנזה זמן רב, לא בטוחה באשר לכוונתו, אבל נדמה לה שישנה איזוהבטחה בתשובה הזו.

בסתיו שלאחר מכן היא מקבלת שיחה מאדם בשוודיה הטוען שראה שנורקק פחוס קרן. היא נוסעת לשם, ומוצאת שלל עדויות שמסייעות לה לכתוב כתבה נהדרת. כשהיא חוזרת הביתה, אביה עומד בחצר ומשקה את הצמחים. הוא מכין להם תה שזיף דריג'יבלי, ומעיר על הכתבה. הגיליון נמכר היטב (ללא קשר, כך היא משוכנעת, לראיון עם הרמיוני בעמוד השני, "על זכויות גמדוני הבית"). היא קונה מכונת דפוס חדשה, והגיליונות הבאים כבר מלאים בפרטים וברעיונות.

כשנתיים אחרי המלחמה, היא מוזמנת לחתונה של ג'יני והארי. המוני אנשים גודשים את המחילה, וחיוכים רבים ממלאים אותה. (הטקס מתנהל על פי המסורת, וכשכולם מוחאים כפיים בסוף לונה חושבת: "הנה זה – החתונה ומחיאות הכפיים. זה לוקח זמן, אבל אנחנו מחלימים."). צללי עצב עדיין מופיעים לרגע על פניהם של בני המשפחה, והיא יודעת שהם רואים את מי שלא נמצא שם. עם זאת, ג'יני (שתמיד אהבה להיות קצת מרדנית, קצת יוצאת דופן), לובשת שמלה ירוקה ולא לבנה, שגורמת ללונה לחשוב על צמיחה ועל התחדשות, ופניה מלאות אור כשהיא ממהרת אל הארי. שרידיה של המחלה עדיין ניכרים בהם, אבל אפילו אנשים פגומים יכולים לאסוף את השברים ולהביט לעבר השמש – ולהמשיך הלאה.