קשרים

קשרים

קשרים. אנני אוהבת להתיר קשרים. הם תמיד חדים וברורים, גם כשכל העולם נעשה מטושטש והיא כבר לא בטוחה איפה היא ואם היא עדיין בזירה. למשוך. להזיז. לבחון. להפריד את הרצועות זו מזו. לתפוס חוטים צמודים בציפורניים שהיא לא מעזה לגזור למקרה שעוד תזדקק להן. פעם, בילדותה, היא הייתה מתירה קשרי חבל עבים וסבוכים. תופסת אותם בשתי ידיה ומנסה לא לשרוט אותן על השערות הסבוכות. עכשיו היא מתירה סרטי סטן. היא מפרקת אותם מהשמלות המפוארות שהסטייליסטית השאירה בארון שלה ולוקחת אותם איתה, מנופפת אותם ברחבי הבית עד שהם מסתבכים בלולאות מוזרות. הסרטים רכים יותר מהחבל, אבל הקשרים בהם קטנים ומסובכים כשהסרט מסתבך בעצמו. קשה מאוד לפתור אותם. היא לוקחת אותם איתה לכל מקום, בוהקים בשלל צבעים. כחול כמו השמים, ירוק כמו הים. סגול כמו הסיגליות בחצר. צהוב כמו הבית שבו היא גרה. את האדומים היא משאירה בארון. הם מזכירים לה דברים שהיא מעדיפה לשכוח.

גם בשיער של פיניק אודייר, המנצח מקצה הרחוב, יש קשרים. לפעמים אנני ממש רוצה להושיט יד ולפתור אותם. הוא מחייך אליה כשהוא עובר לידה, והיא מביטה בו. מעטים המנצחים שמחייכים אליה. מאגס הזקנה עושה את זה, וגם איימי מהרחוב הסמוך. אבל רובם מזעיפים אליה פנים. נראה לה שהיא מזכירה להם שבסופו של דבר, אחרי הזירה כולנו מקולקלים.

מקולקלת. היא יודעת שהיא מקולקלת, אבל לא ממש אכפת לה. היא צוחקת לעצמה בלי סיבה לצחוק, פשוט כי נהנית מההרגשה. אנשים מתרחקים ממנה, אבל היא אוהבת את זה. הם מילא לא מצליחים להבין, והמבטים שלהם לא מוצאים חן בעיניה. מאז המשחקים, היא לא אוהבת שצופים בה. היא הייתה שמחה אם לא היו רואים אותה יותר לעולם.

אנשים לא אמורים להרגיש ככה. היא יודעת. אולי בעצם גם היא מין קשר מסובך כזה. היא לא יודעת איך לפתור את עצמה, למצוא את הקצוות ולמשוך ולסובב ולהחזיק ולהפריד. היא תוהה אם היא קשר בחבל דיג או בסרט סטן.

***

פיניק מחבב את אנני קרסטה מהמשחקים ה70. הוא מקנא בה על היכולת שלה להתנתק וללכת למקומות שאליהם איש לא יוכל לרדוף אחריה. מאחוריי הטירוף, יש בה איזושהי שלווה לפעמים. הוא חושב שהטירוף מאפשר לה לשכוח. הוא מחבב את החיוך הקטן והמוזר שלה, ומחייך אליה כשהיא עוברת ברחוב. העיניים הירקות שלה נוצצות באור השמש המחממת את שכונת המנצחים

יום אחד, כשהגשם מכה על הרחובות המרוצפים, הוא רואה אותה בשביל. הוא ממהר הביתה, והיא עומדת באמצע הדרך ובוהה סביבה בהבעה מבוהלת. הוא תוהה מה הצליל מזכיר לה. הוא מעדיף לא לשאול. הוא לוקח את ידה בעדינות ומוביל אותה לבית שלו, ומניח לה לשבת ליד האח עד שתתייבש. כשהיא חוזרת ומתמקדת היא מביטה בו ומחייכת. הם מדברים בשקט, והוא מבין שהיא די נהנה לשוחח איתה. לאחר מכן הם נפגשים שוב בפארקים שבשכונה, בחנויות הקטנות, באירועים. מחליפים כמה מילים ומחייכים. הוא מתרגל אליה, וכבר יודע פשוט להמתין עד שהיא תחזור למציאות בכל פעם שהיא מתנתקת. להושיט אליה יד כשהיא נבהלת שוב ומכסה את עיניה. יום אחד הם נפגשים ליד הנמל. פיניק אוחז בידו חבל דיג, ומפתל וקושר אותו כל הזמן. הוא נהנה מזה - זה ממקד לו את המחשבות. הוא מופתע לראות אותה. היא אמרה לו שהיא כמעט אף פעם לא מתרחקת מהבית. הוא מתיישב לצידה על הספסל.

"מה את עושה כאן?" הוא שואל, אצבעותיו מסתבכות בחבל. "חשבתי שאת לא אוהבת לצאת."

היא מהנהנת. "אני לא אוהבת. הרבה אנשים מרתיעים אותי. אבל התגעגעתי לים."

הים שקט ויפהפה באותו היום, ובמשך כמה דקות שניהם יושבים ומביטים בו, עד שאנני מצביעה על החבל.

"מה אתה עושה?" היא שואלת, ונימת קולה ילדותית כל כך שהוא מגחך.

"אני קושר קשרים." הוא עונה. "אני אוהב לעשות את זה."

"אתה אוהב לקשור קשרים?" אנני מחייכת. "אני אוהבת להתיר אותם. הם בעיות שכל כך קל לי לפתור."

פניה נעשות מהורהרות, והוא רואה שהיא נודדת במחשבותיה, אבל הוא מושיט לה את החבל שבידו. עיניה מצטללות והיא לוקחת אותו. אצבעותיה נעות במהירות ובקלילות כשהיא מושכת בקצוות ומפתלת אותם. עיניה הירוקות ממוקדות לפתע, ושיערה השחור הסבוך צונח על פניה כשהיא רוכנת  מעל האתגר. פתאום הוא מבחין שהיא יפה.

הם מדברים עד שהשמש שוקעת והים נעשה שחור. אורות הפנסים של המל מטילים עליו פסים כסופים וזהובים שמרצדים ללא הפסק. עיניה של אנני נוצצות כשהיא מצביעה עליהם. היא אוהבת מאוד את הים, היא מספרת לו, אבל אין גישה לחוף ליד שכונת המנצחים, ובכל מקום אחר שהיא הולכת אנשים נועצים בה מבטים. הוא נהנה לשוחח איתה. אצל אנני הכול פשוט, ואצל אחרים הכל כל כך מסובך. לכן הוא מציע לקחת אותה לחוף הצהוב.

***

כשפיניק מציע להראות לה חוף קרוב לבית, אנני באה איתו. היא לבד מאז שחזרה מהזירה לפני שנתיים, ולפתע היא מבינה שיש בה בדידות. פיניק לא שופט אותה, והיא רוצה לדבר איתו עוד. הוא מוביל אותה דרך שכונת המנצחים, בשביל קטן וצדדי ומעבר לשער עץ ישן. שם, במקום שבו מעולם לא הייתה קודם, משתרעת רצועת חוף שוממת. פיניק קורא לה החוף הצהוב, על שם פרחי נר הלילה הצהובים שפורחים בשוליו. הוא קוטף אחד מהם ושוזר אותו בשערה. אנני צוחקת, ומשאירה אותו שם עד הערב, כשהוא צונח. החול בחוף הצהוב חם ורך. ואנני רוצה להשליך את סנדליה ולרוץ בו. היא עושה זאת, ורגליה שוקעות בו בעדינות. הם בונים ארמון בחול ומרטיבים את רגליהם במים הצוננים. אנני מתקשה להיזכר מתי הייתה כל כך מאושרת.

אחרי אותו היום הם נפגשים בחוף הצהוב לעיתים קרובות. הם שוחים ומדברים וצוחקים, ובאותן שעות אנני מרגישה נורמלית יותר מאי פעם. פעם אחת פיניק שואל אותה אם ככה הייתה פעם, לפני המשחקים, ואנני המופתעת עונה שלא. היא חושבת שזאת אנני חדשה ואחרת בימים עם פיניק בחוף. כמעט תמיד הוא מביא איתו כמה חבלי דיג. הוא קושר בהם קשרים בתנועות בטוחות, והיא מתירה אותם באצבעות זריזות. נדמה לה שהיא מתירה קשרים קשרים של כאב שהצטברו בה מאז הזירה, ושהוא קושר בניהם בקשרים של רגש שהיא לא יודעת לכנות בשם.

החודשים חולפים לאיטם, מלאים בצדפים ופרחים ובפסיעות על החול. אנני מחייכת יותר, וגם אם לפעמים שוב נדמה לה שהיא עדיין בזירה, צליל הגלים מחזיר אותה לחוף. תחושת הרוח בשערה ועל פניה. הזמן עובר, והסתיו מוצא אותה ואת פיניק מתנשקים על החוף בין פרחי נר הלילה. היא לא בטוחה עדיין איך זה קרה, אבל עכשיו היא כבר יודעת לקרוא בשם לקשרים שמחברים אותם זה לזו.

כשהם מכריזים על משחקי הגמול הרבעוני, כל מה שהיא ניסתה לבנות נשבר. הפחד עוטף אותה, משליך אותה בחזרה אל זכרונותיה. הצרחות מהדהדות באוזניה כשפיניק מגיע אל הבית שלה ומחבק אותה, מוחה את דמעותיה. הוא מבטיח לה שהיא לא תיבחר, שלעולם לא תיכנס לזירה שוב. אנני לא יודעת איך יוכל לוודא, אבל היא מאמינה לו.

בטקס האסיף, השם שלה מהדהד על פני הכיכר. היא לא מצליחה שלא לבכות כשהיא עולה במדרגות, אבל כעבור אגע היא שומעת את קריאת המתנדבת. מאגס בת השמונים עולה אל הבמה, נשענת על מקל. היא מחייכת אל אנני את החיוך המוכר שחייכה אליה מאז שהגיעה לשכונת המנצחים, עיניה הכחולות נוצצות. אנני בקושי מספיקה לרדת מהבמה כשקוראים בשמו של פיניק. הוא מהנהן אליה בעודו עולה. אני אהיה בסדר, היא יודעת שהוא מנסה להגיד לה.

היא מנסה להאמין לו.

בימים שלאחר מכן היא מסרבת לצפות במשחקים. אוכפי השקט באים לדרוש ממנה, אבל היא מכסה את האוזניים בידיים וצורחת עד שהם הולכים. היא לא רוצה ללכת לחוף הצהוב לבדה, לכן היא מסתגרת בבית בין פרחי נר הלילה הנבולים. היא עדיין נעולה שם כשהמשחקים נגמרים ואוכפי השקט פורצים לשם לקחת אותה.

***

פיניק דואג לאנני. הוא לא סיפר לה כלום, אבל הוא יודע שהיא שברירית כמו הפרחים שהיא שומרת עד שהם מתפוררים. הוא יודע שהצללים תופסים אותה בקלות. הוא דואג שעד שיחלצו אותה, לא תישאר מי לחלץ. הוא קושר קשרים שוב ושוב, אבל היא לא מופיעה שם לפתור אותם. למשוך ולהשחיל ולהפריד ולסובב עד שהכול יהיה שוב בסדר.

***

התא אפל וחשוך ומחניק. אנני מרגישה שהיא לא מצליחה לנשום. היא מרגישה שהיא טובעת בדם ונקברת בעפר ובמוות. האנשים באים לשאול אותה שאלות, ולא משנה שהיא אומרת להם שהיא לא יודעת. הצרחות אופפות אותה, ונדמה שהיא שוב בזירה, לכודה מול האויב ויודעת שאין לה לאן להימלט. כשהם באים לחלץ אותה, היא מפחדת גם מהם. היא מנסה להימלט כשהם מוציאים אותה מהתא, אבל אז היא רואה אותו ויודעת שזה בסדר.

היא לא אוהבת את מחוז שלוש עשרה. הוא קבור מתחת לאדמה, וכולו לבן וטכנולוגי. אנני מתגעגעת לרוח ולים ולחול ולשמש. היא עדיין מרגישה לכודה. בלילה, כשהפחד ממלא אותה, פיניק מחבק אותה ומספר לה שכשתסתיים המלחמה הם יחזרו למחוז רבע ויגורו בבית קטן ויגדלו ילדים בין הגלים בחוף הצהוב. לפעמים היא כמעט מאמינה לו.

החתונה היא אור שמגרש את השדים שלה. חלום שפעם לא יכול היה להתגשם. הטקסים מתרחשים בדיוק כמו בבית, ובמשך זמן קצר היא מרגישה שהכול בסדר. העולם נעשה יפהפה.

אין חבלי דיג במחוז שלוש עשרה, אבל על שמלת החתונה שקטניס העניקה לה יש סרטי סטן ירקרקים. היא מפרקת אותם מהשמלה ושוב הוא קושר והיא מתירה. פיסה של נורמליות מוכרת.

כחודש אחרי החתונה פיניק יוצא למלחמה. אנני מרגישה קצת כמו הכלות בסיפורים, שממתינות ללוחם על המרפסת. כעבור שבוע אומרים לה שהוא הגיע לקפיטול. כעבור ארבעה שבועות היא מגלה שהיא בהריון, והיא לא יכולה לספר לו. כעבור עשרה שבועות הם באים ואומרים לה שהמלחמה נגמרה ושהוא מת.

***

כשהיא חוזרת למחוז 4, שכונת המנצחים ריקה. האנשים שנעצו בה מבטים אינם עוד, וכמוהם גם איימי ומאגס שחייכו אליה מעבר לפינה. היא עוברת לגור בבית קטן בשולי העיר ומרגישה סוף סוף את הרוח בשערה.

התינוקת נולדת. אנני בוחרת לקרוא לה מרינה, של הים. בהתחלה קשה, אבל לאט לאט היא מתרגלת. היא מחייכת אל הילד שעובר ליד הבית שלה בדרכו מבית הספר, אל האישה שהיא פוגשת בפארק, גם היא אם ואלמנה, אל הדייג שמוכר לה דגים על המזח. הם מחייכים בחזרה, ולא מפריעים לה כשהיא יצאת אל עולמות משלה. טוב לה.

כעבור כמה חודשים היא חוזרת אל החוף שלהם. הוא נראה בדיוק אותו הדבר, הפרחים פורחים והגלים מכים בחוף. בהתחלה הוא מרגיש בודד, בלי הצליל הרך של רגלים על החול. אין כאן עוד מי שיביט בה בה בעינים ירוקות כים ויקשור לה קשרים כדי שתפתור. אז היא מתחילה לקשור אותם בעצמה, בעוד מרינה זוחלת בין רגליה ומנסה לאכול צדפים. היא קושרת בחבלי דיג ובסרטי סטן (גם אדומים. היא כבר לא מפחדת). היא קושרת קשרים של אהבה בינה ובין הפעוטה שמושיטה אליה אצבעות שמנמנות. קושרת קשרים בין מה שהיה ומה שיש. באצבעות רועדות מעט, היא קושרת קשרים בין האתמול ובין המחר.