אכזריות

אכזריות

בין המסדרונות של כיכר גרימולד מספר שתים עשרה מרחפת רוח של נערה מלפניה מאה שנה. שמה אליזבת דיאנה בלק, היא אומרת, והיא נרצחה בידי אביה מפני שהתחתנה עם מוגל. בלטריקס ירקה עליה כשסיפרה לה את זה בפעם הראשונה, ולעגה על שטמאה את דמה. אנדרומדה הביטה בה במבט מרוחק, ואמרה שמזל שכיום אנשים כבר לא כאלה. מאחוריהן, פיניאס ניגלוס צחקק בתמונתו. שנים לאחר מכן, בלטריקס מבינה שעשה זאת מפני שהם עדיין כאלה. הם פשוט מסתירים זאת טוב יותר. היא מחייכת בלעג אל רוחות הרפאים שרודפות את האחוזה, ויודעת שגם היא כזאת.

אחד הזיכרונות הראשונים של בלטריקס הוא של קסיופאה המניחה מסכה לבנה וחסרת הבעה על פניה. היא הסירה אותה כעבור רגע, אבל אז לחשה "את המסכה הזו לעולם לא תורידי". בגיל שש עשרה נדמה לבלטריקס שהיא מבינה למה היא התכוונה. היא לא רוצה את המסכה הזו, לא רוצה להיות אש בתחפושת של קרח. נמאס לה להסתיר את כוחה – את האופל שהכירה, את זכרן של רוחות הרפאים של כיכר גרימולד – מאחורי חיוך קריר. בינה לבין עצמה היא תוהה עד מתי ההצגה הזו חייבת להמשך.

בלטריקס בת השש עשרה אינה מדברת עוד עם רוח הרפאים של אליזבת. ליל ירח אחד, כשקסיופיאה אומרת שהיא גורמת נזק לנרקיסה, שרביטה של בלטריקס נשלף ללא היסוס. היא מדקלמת את הלחש העתיק, ורוח הרפאים שרדפה את ילדותה מתפוגגת כששנאה מרה על פניה, הולכת אל אהובה שמת לפני זמן רב. בלטריקס מחייכת למראה, והאש משתוללת בתוכה כשזו שבגדה בדמה באה על עונשה שנית.

בהוגוורטס איש מעולם לא ראה מעבר למסכה שלה, שמסתירה את העוצמה שבה מאחורי מסך של נימוסים. תלמידי הוגוורטס חושבים אותה לורד חממה עדין בין פרחי הבר של שדות המוגלגים. בלטריקס לא טורחת לספר להם שורדי חממה נשתלים באדמה שחורה משחור, ושיש להם קוצים חדים.

יום חג אחד אנדרומדה לוקחת אותה אל השדה שליד הבית. הוא מלא בעשבים שוטים ובכצים עקומים, אבל דורה מביטה בו כאילו כל אוצרותיה של משפחת בלק לא ידמו לו. שערה הכהה מתנופף כשהיא צוחקת, והיא מראה לבלה רקפת בר עדינה שצבעיה רכים יותר משל רקפות הנוי שבחממות. בלה צוחקת בלעג על השדה. הוא מבולגן ומלוכלך ופראי כמו המוגלגים, שעובדים בידיהם ושופכים דם כשהם הורגים. כשאנדרומדה מספרת לה בקול שקט על הבוצדם, בלטריקס לא מפגינה כלפיה יותר רחמים משהעניקה לאליזבת בלק. דורה נראית נדהמת ממילותיה, ובלטריקס יודעת שהיא מעולם לא ראתה מעבר למסכה. היא מסתובבת ומתרחקת מהשדה. בלטריקס אינה פרח בר אלא ורד חממה, והקוצים שלה חדים.

זמן קצר אחרי יום הולדתה השבע עשרה היא פוגשת את הלורד וולדמורט באחוזת מאלפוי, שם היא מבקרת את ארוסה של אחותה. אדון האופל בוחן אותה בעיניו האדומות, והיא יודעת שהוא רואה מעבר לפני הקרח את האש השורפת שבתוכה. היא יודעת שמצאה אדם שמתעלה עליה. היא לומדת כל מה שהוא מלמד אותה, ועינה נוצצות כשהיא מציעה לו את שרביטה והוא לוקח אותו. אליזבת בלק איננה, והאישה שגדלה בצילה זוכה סוף סוף לכוח להעניק את גורלה לאחרים. אדון האופל קורע את המסכה מפניה ומסמן את זרועה באות האפל, למען יראו כולם מי היא.

בהיעדר המסכה, כולם רואים את האכזריות שמפעמת בה, את הקסם האפל שמנחה אותה. לומדים לראות אותה באמת. בפעם הראשונה מתייחסים אל בלטריקס בפחד, והפחד מתוק.

"למה?" שואלת אותה אנדרומדה, בוחנת אותה בעיניים כהות של רקפת שהפכה בר.

בלטריקס משירה אליה מבט בעינים כהות לא פחות. "למה לא?"

לאנדרומדה אין מילים להשיב כנגד השאלה הזו, ובלטריקס יודעת שגם הרקפת זוכרת את האדמה בה צמחה.

המוגלגית הראשונה מביטה בה בתחינה, אישה שלא מבוגרת ממנה בהרבה. דקירה של רחמים מופיעה בה, אבל הרוח התפוגגה מבין מסדרונות כיכר גרימולד, ובליבה של בלטריקס לסטריינג' אין מקום לרחמים.

כמה חודשים לאחר מכן, כשאחד ההילאים תוקף אותה, הקללה הירוקה נורית משרביטה ללא מחשבה. לורדי חממה יש קוצים חדים מאוד, וכל מי שמנסה לקטוף אותם משלם בדם.