ציידת מכוכבים

ציידת מכוכבים

הכוכבים יפהפיים הלילה.

המחשבה חלפה במוחה של תאליה כשזו התמתחה והפנתה את פניה לעבר הכוכבים. קבוצת הציידת בהקה היישר מעליה, קשתה מונפת. אורה הזוהר כמו פוגג את הסיוטים שהוסיפו להעיר אותה, ארבע שנים אחרי ששבה לתחייה. דמותה של זואי עודדה אותה תמיד, ונדמה היה שהיא מביטה בה. סלין, לפני מותה, אמרה שהיא מתקשה לראות את נערה בקבוצת הכוכבים, כמו שהתקשתה להבין כיצד הדובה הגדולה היא דובה. פיבי, שחיה מאות שנים והייתה אשת סודה של זואי בטרם מתו שתיהן בידי בני גאיה, אמרה שמעולם לא ראתה בכך בעיה. כעת, לבדה בשדה מארס המלא ציידות ישנות, תאליה הרהרה בכך. גם היא תמיד הצליחה לראות בקלות את זואי מרחפת בין הכוכבים, נחושה ואמיצה כתמיד. היא מצאה שהיא מתגעגעת אליה.

קול רחש הבהיל אותה, והיא פנתה והסתובבה אל הדמות שהתקרבה אליה בצעדים רכים להפתיע. ברגע הראשון, נדמה היה לה שזאת זואי, גאה ויפהפייה ושחורת שיער. רגע לאחר מכן, היא הבינה שזו ריינה, עטוייה מעיל דק ומתקרבת אליה בהיסוס.

"את לא מצליחה לישון?" היא שאלה, קולה רועד מעט מקור הרוח המנשבת.

תאליה הנהנה. "חלומות."

ריינה הנידה בראשה. לא נראה היה שהיא זקוקה להסבר נוסף. היא פסעה קדימה והתיישבה לצד תאליה על האבן הנמוכה. "אולי לא הייתן צריכות לישון דווקא פה."

תאליה חייכה קלות בשעשוע. מנהיגי רומא לא העריכו את בחירתן של ציידות ארטמיס להקים אוהלים בשדה מארס בכל פעם שבאו לבקר במחנה.

"נוח לנו כאן," התעקשה. היא המשיכה, לא בטוחה מדוע. "הסיוטים... הם מהעבר שלי."

נראה היה שריינה מבינה. היא השירה את עיניה הכהות אל תאליה, וזו הופתעה מעוצמת המבט שנשקף מהן. העיניים של ריינה כמו הקרינו את כוח אישיותה. היא תהתה למה מעולם לא הביטה בהן קודם. "ועכשיו את בסדר?"

מופתעת מעט, תאליה הנידה בראשה. "ואת?"

פניה של ריינה קדרו. "הלוואי."

"מה קרה?"

"אני..." ריינה היססה, חוששת. תאליה המתינה. היא וריינה נפגשו כמה וכמה פעמים מאז האירוע בברצ'ינה, והיא העריכה וחיבבה מאוד את הפראיטור הרצינית. היא דאגה לה. כעת נזכרה שבמשך כל האירועים באותו יום במחנה יופיטר, הזכירה הבעת פניה של ריינה מסכת חרסינה עדינה המאיימת להישבר.

"אני לא מסתדרת כאן." אמרה הנערה לבסוף. "חשבתי שאהנה לחזור הביתה, לחזור לתפקיד הישן. אבל אני מפקדת על האנשים פה, ולא מצליחה שלא לזכור כיצד נטשו אותי במלחמה. אני הקרבתי הכל למען העיר הזו, ומרבית אנשיה היה מוכנים להדיח אותי ולהמליך עליהם את אוקטביאנוס. ואני... אני פשוט לא מסוגלת לסלוח להם. אני כבר לא שייכת לכאן. אבל אני גם לא שייכת לשום מקום אחר. אני יודעת שפרסי ואנבת' ישמחו לקבל אותי למחנה החצויים, אבל אני לא חושבת שיתאים לי לחיות שם. אני באמת לא יודעת." היא נראתה מופתעת מעט, כאילו לא בטוחה מדוע בחרה לחלוק כל כך הרבה. תאליה כבר לא חשבה שמקורו של הרעד בקולה הוא הקור.

היא הושיטה יד וכיסתה בעדינות את ידה של ריינה. "את יודעת, ריינה... אני מניחה שלא חשבת על זה, אבל אם תרצי, הציידות ישמחו לקבל אותך. אני יודעת שזה שינוי מאוד גדול, ושזה לפעמים קשה, אבל... אני חושבת שיהיה לך טוב איתנו."

ריינה בחנה אותה בעיניים כהות, חיוך עדין מסתמן על פניה. שיערה הכהה התנופף ברוח המתגברת, ולרגע היא שוב הזכירה לריינה את זואי. לבסוף היא דיברה בקול שקט: "אני לא יודעת. אולי את צודקת. אני – אני מבטיחה לחשוב על זה."

תאליה קיבלה את תשובתה בשתיקת הסכמה. היא השקיפה שוב אל זואי הבוחנת אותה מהשחקים, ותהתה מה הייתה חושבת על דבריה לריינה.

קולה היה חרישי. "הכוכבים יפהפיים הלילה."

ריינה הרימה את מבטה אליהם, וחיוך האיר את פניה. "מדהימים."

תאליה הצביעה על קבוצת הציידת. "את רואה את זו?"

היא הביטה לכיוון, והבעה סקרנית ומהורהרת הופיעה על פניה. "היא נראית כמו ציידת."

תאליה בחנה אותה שוב, מופתעת. "כן," היא אמרה. "כי פעם היא הייתה. היא הייתה...

סיפורה של זואי, שמאז מותה שכן אצל תאליה ככאב מר, קלח מתוכה. היא תיארה את אטלס, את ויכוחיהן ואת מותה הנורא על הר טאלמפייס, שהזדקר כעת במרחק כבוחן אותן. ריינה הקשיבה להכל, וכשסיימה היה אור מוזר בעיניה.

לאחר מכן הן המשיכו לשבת זו לצד זו שעה ארוכה, וצפו בכוכבים בדממה שלווה. כשקרני שמש ראשונות החלו להאיר את שמי המזרח, ריינה קמה בדחיפה. היא חייכה, ותאליה לא הצליחה להימנע מלחשוב עד כמה היא יפה.

"להתראות, תאליה."

היא החלה ללכת לעבר מחנה יופיטר, ובעודה מביטה בדמותה המתרחקת ובשמש העולה, נדמה היה לתאליה שהיא הגיעה להחלטה.

***

"מקדישה אני את עצמי לאלה ארטמיס. מפנה אני עורף לחברת הגברים..."

קולה של ריינה היה שקט אבל בטוח כשדקלמה את השבועה העתיקה. האלה ארטמיס עמדה מולה בדמותה בת השתים עשרה, ועיניה הצהובות-כסופות מלאות בהערכה ובאהדה. הציידות עמדו במעגל סביב הטקס, מלאות התרגשות לנוכח האחות החדשה שעמדה להצטרף אליהן.

תושביו של מחנה יופיטר לא הורשו לקחת חלק בטקס שבו עזבה אותם מנהיגתם. הפראיטור שלהם, לעומת זאת, עמד בשולי ההתקהלות, בין שני עצים גבוהים. פרנק ז'אנג היה מנהיג נאמן לבני עמו, והוא וריינה התיידדו במהלך עבודתם המשותפת. גם מנהיג מחנה החצויים היה שם. פרסי עמד לצד פרנק, ידו משולבת בידה של אנבת'. פייפר וניקו הגיעו גם הם, לבקשתה של ריינה. ג'ייסון רצה גם הוא לבוא, אבל תאליה שוחחה איתו בפרטיות והבהירה לו שריינה תעדיף שלא יבוא. היילה, עם זאת, הייתה שם גם היא והביטה באחותה הצעירה בגאווה. כעת עמדו כולם במעגל לצד הציידות, וצפו בחברתם נשבעת את השבועה שתשנה את חייה. כולם קיבלו את בחירתה, אם כי תאליה ראתה מעט צער בעיניו של ניקו. היא ריחמה עליו מעט. תחילה אחותו נוטשת אותו לטובת הציידות, ועתה ריינה, שלמד לאהוב, עושה את אותו הדבר. עם זאת, תאליה ידעה שהמקרים לא זהים. הציידות ביקרו כעת הרבה יותר בשני המחנות, והיא ידעה שתדאג היטב שגורלה של ריינה יהיה שונה משל ביאנקה, מה גם שהנערות היו שונות מאוד בכישוריהן.

ריינה עצמה נראתה שלמה עם החלטתה. הבעת פניה הייתה שלוה יותר משתאליה ראתה אצלה כבר זמן רב. היא כרעה ברך בפני האלה בעודה מדקלמת את השורות, עיניה הכהות והעזות נעוצות בפניה. היא לא לבשה עוד את החולצה של מחנה יופיטר, אלא חולצה כחולה חלקה ופשוטה. עם זאת, שני כלביה עדיין כרעו בנאמנות משני צדיה, כמכריזים שילכו איתה גם אל שירותה של האלה.

"...ומצטרפת אני בזאת לחבורת הציד." סיימה ריינה את הדקלום. היא הרימה את מבטה אל ארטמיס. רגש כלשהו חלף בפני האלה, ותאליה חשבה שגם היא בוודאי הבחינה בדמיון בין ריינה לזואי. אור ריצד בעיניה כשהשיבה. "מקבלת אני את שבועתך."

הבזק אור מילא את החורשה, כאילו אור הירח התחזק באחת. ריינה נשארה אותו הדבר, אבל תאליה ראתה את המבע בעיניה וידעה שהיא הרגישה בשינוי.

ארטמיס הושיטה יד וסייעה לריינה לקום. היא חייכה. "ברוכה הבאה לציידות."

הציידות הריעו. תאליה ניגשה אל ריינה וחיבקה אותה. "ברוכה הבאה, ריינה." גופה של ריינה היה משונה בזרועותיה, ושיערה השחור גלש על כתפיה כשחיבקה אותה בחזרה. הן התרחקו וחייכו זו אל זו.

תאליה הבחינה שהצופים כבר התרחקו ופנו לכיוון היציאה מהחורשה שבה התרחש הטקס, ושתיהן נותרו מאחור. היא החוותה לעברם בידה, והיא וריינה החלו לפסוע בעקבותיהם.

"אני מקווה שזו הייתה ההחלטה הנכונה." אמרה ריינה בקול חרישי, רגליה מרשרשות על הקרקע מכוסת העלים.

"זו הייתה. את תראי. וחוץ מזה, זה שלא נאסרה עליך אהבה בדיוק, פשוט..."

ריינה בחנה אותה. "למה את מתכוונת?"

"אני... " תאליה עצמה לא הייתה בטוחה מה גרם לה להגיד את זה. "זה פשוט ש – "

"היי, אתן באות?!" קראה נעמי מקדמת החבורה. "אנחנו רוצות לצאת לציד עוד הערב!"

ריינה מיהרה קדימה, להצטרף אל חברותיה החדשות. תאליה נותרה מאחור, שקועה במחשבות, כשלפתע פייפר, שצעדה במאסף, פנתה אליה.

"אני שמחה שעשית את זה."

תאליה נעצה בה מבט. לרוב היא לא חיבבה את בנות אפרודיטה המפונקות והמטופשות, אבל דעתה על פייפר הייתה טובה מעט יותר. "מה?"

"אני שמחה שהצעת לריינה להצטרף לציידות. רואים שיהיה לה טוב פה. ניסיתי לעזור לה עוד קודם, אבל... כנראה שאת הייתה צריכה לעשות את זה."

תאליה הנהנה, לא בטוחה לאן השיחה הזו מובילה.

" ואני מקווה שתסתדרו זו עם זו והכל ו...”

תאליה קמטה את מצחה. "על מה את מדברת?"

פייפר חייכה קלות, ידה מושכת בנוצה הקלועה בשערה. "אני בת אפרודיטה, את יודעת."

ובהכרזה סתומה זו היא התרחקה מתאליה ונגשה לשוחח עם אנבת' שעמדה במחרק מה משם. תאליה בהתה אחריה, תוהה על משמעותן של שתי השיחות הללו

***
 

"צר לי שרבנו.” לחשה זואי, דם זורם על בטנה.

תאליה הביטה בגופתה של זואי, דמעות בעיניה. ארטמיס הרימה יד מעל דמותה הדוממת, והצייד התפוגגה לכוכבים. העולם היטלטל, ותאליה התעוררה.

אוהל הציידות היה שקט. קירות הבד הכסופים רעדו ברוח הקלה שנשבה בחוץ, וראשה של תאליה היה מלא עוד במראות חלומה. הייתה פעם נערה בשם זואי, היא חשבה. והיא הייתה גאה ויפהפייה ונבגדת כמו ריינה. והיא הייתה יהירה ועתיקה ושלווה ואגדית שלא כמוה, ורבנו כל הזמן. היא הייתה אדם טוב והקריבה את עצמה למען אמונותיה.

הייתה פעם נערה בשם זואי, ועכשיו היא איננה.

היא קמה משק השינה שלה בתנועה ארוכה, מחליקה אל תוך נעלי ההתעמלות שלה, ונגשה על קצהו המרוחק של האוהל. שם, על מזרן שטח דק, ישנה ריינה. הכלבים שלה ישבו משני צדי המזרון כמגינים עליה, אבל הם הניחו לתאליה להתקרב. עם הזמן, הם למדו לקבל אותה כחלק בחייה של ריינה וכיצור שיש לחיות איתו.

שיערה של ריינה התפזר על הכרית על הכרית הבהירה, כהה ופראי כלילה. עורה הפיץ כעת את הזוהר החיוור שאפיין את הציידות. פניה, שהיו מוכרים לתאליה כעת כמו כף ידה, היו יפהפיים. היא בחנה את העיקול של לחייה, את עיניה העצומות, שנהגו תמיד לנוע במהירות ולהתמקד בדבר המעניין ביותר בסביבה –

כפי שעשו עכשיו. ריינה פקחה זוג עיניים בגוון זכוכית געשית ופנתה להביט בתאליה היושבת ליד מזרנה. היא חייכה. "שוב חלומות רעים?"

תאליה הנהנה. "אבל זה לא נורא."

ריינה התמתחה, השמיכה גולשת מכתפיה. "בואי נצא החוצה. זה לילה בהיר ומקסים היום."

תאליה חייכה. היא אהבה את דרכה של ריינה לנהוג תמיד כאילו סיוטיה של תאליה הם סיבה הגיונית לחלוטין לקום באמצע הלילה. לפעמים היא תהתה האם גם לה יש חלומות. היא הושיטה יד לעזור לריינה לקום, ולא הרפתה ממנה גם כשזו כבר עמדה על רגליה. יד ביד הן יצאו דרך פתח האוהל, משתדלות לא להעיר את חברותיהן.

הדשא בחוץ היה רטוב מגשם, וצעדיהן רחשו כשחלפו בו. תאליה רגישה לפתע מגושמת להפליא בנעליה, בעוד ריינה פסעה בחרישיות ברגליה היחפות. הציידות חנו באותו לילה בקרחת יער ליד בריכה קטנה, והמים נעו קלות ברוח הסתיו. ריינה התיישבה על הגדה הקרובה שלהם, משכשכת את רגליה במים הקרירים, ותאליה הצטרפה אליה. במשך כמה רגעים שתיהן רק שתקו וצפו בכוכבים הזוהרים. מראה של זואי גרם לתאליה שלווה שלא הייתה רגילה אליה. ריינה השפילה מבט אל ידיהן השלובות, שנחו בערוגה של חרציות.

"תאליה," אמרה ריינה בשקט, "חשבתי..."

תאליה, עם הפרעת הקשב שלה, מעולם לא הייתה אדם של דיבורים. בדחף של רגע, היא רכנה לעבר ריינה ונישקה אותה.

ריינה נראתה בהחלט מופתעת. היא נעצה בתאליה מבט ארוך ואז חייכה. "טוב, חשבתי בערך על זה."

תאליה לא הצליחה שלא לצחוק. קולה, עליז וצלול, הדהד בקרחת היער. הרוח נשבה בין עצי האלון והרעידה את האוהלים כשהיא חיבקה את ריינה, והציידת זרחה בשמים הרחוקים כמחייכת אליהן.