אנדרומדה

פעם אחת, לפני זמן רב, כשיוון הגדולה עוד התקיימה...

כך נפתחו כל הסיפורים בספר הגדול והישן שאמה של אנדרומדה הייתה מקריאה לה ממנו בכל ערב. זה היה הספר המוגלגי יחיד בבית, ובמשך זמן רב אנדרומדה לא הבינה למה הוריה הניחו אותו על המדף לצד סיפורים טהורים יותר. הוא היה כבד כל כך שהיא התקשתה להוריד אותו מהמדף. היא נהגה לגרור אל הספרייה את הארגז הישן והנעול, לטפס עליו, לעמוד על קצות אצבעותיה ולמשוך בפינות הספר עד שנפל על השטיח הירוק כסוף המעוטר שריפד את חדר הילדים הקודר ועמעם את צליל החבטה. בבית בלק האצילי מעולם לא הושמעו קולות רמים. על הכריכה הייתה תמונה יפהפייה וצבעונית של הר האולימפוס המכוסה ארמונות, שתמיד הקסימה אותה.

מבפנים היו דפיו של הספר מלאים באיורים ריאליסטיים של מפלצות מחרידות שאנדרומדה לא יכלה להתיק מהן את מבטה אף שעשו לה סיוטים. כשאמה ראתה אותה מביטה בהם, היא סיפרה סיפורים מפחידים לא פחות על בני בלק לדורותיהם שהביסו מפלצות ומוגלגים פראיים כאחד. את הסיפור על הנסיכה אנדרומדה היא שמעה פעם אחת בלבד. השימוש בשמה לנסיכה שעמדה להיטרף בידי מפלצת הבעית אותה, והיא התחננה בפני אמה שלא תקריא לה אותו שוב לעולם. קסיופאה לא הבינה את הבקשה, אך הסכימה בהבעה משועשעת. למרות זאת, הסיפור נחקק בזיכרונה. 

המלכה קסיופאה חיה עם בנותיה היפות בארמון מפואר.

מרבית האמהות טהורות הדם היו מתאכזבות מכך שנולדו להם בנות בלבד. לא קסיופאה. היא הייתה גאה בבנותיה היפות. "נוכל לשדך אותן למשפחות האצילות ביותר" אמרה. "לבית לסטריינג', או מאלפוי, או אלבסדן". נרקיסה תמיד חייכה בציפייה לשמע דברים כאלו. בלטריקס נחרה בבוז. אנדרומדה שתקה.

אבא לא אמר דבר על כך. אבא לא דיבר עם הבנות כמעט מעולם. זו חובתה של קסיופאה לחנך אותן, כך אמר, והוא ידאג בבוא הזמן שיביאו כבוד למשפחת בלק.

אנדרומדה נותרה בבית לשמור על אחיותיה לעיתים קרובות, כאשר אמה יצאה לשתות תה או התארחה בבתי אצולה אחרים. היא תמיד נאלצה לרדוף אחרי בלטריקס, שרצה במסדרונות הארוכים והקרים, מכתימה את גלימתה היקרה ומפילה את האגרטלים שגמדוני הבית זה עתה ניקו. היא פראית מדי לחיי טוהר הדם, ידעה אנדרומדה, בדיוק כמו שאני רגישה מדי. רק נרקיסה היפה, המסודרת והאדישה התאימה באמת לחיי האצולה. היא ישבה בשקט ורקמה ודיברה בנימוס, והחביאה את הציורים שלה בארגז.

אנדרומדה תמיד ריחמה על נרקיסה בגלל הציורים. היא זכתה בכישרון להעביר את המציאות על הנייר במיומנות רבה, אבל כללי החברה לעולם לא יאפשרו לה להיות ציירת. היא תינשא ללוציוס מאלפוי ותגדל ילדים ותארח עשירים בטרקלין שלה. לא תהיה לה ברירה. לאף אחת מהן לא הייתה.

לפעמים, כשהיה לה זמן פנוי, הייתה אנדרומדה הולכת אל חדר העבודה הישן, חולפת על פני הארונות הנעולים ופונה אל שטיח הקיר. דורות דורות של בני בלק, אבותיה, התנשאו מולה. היא הייתה מעבירה את אצבעותיה על השמות שלה ושל אחיותיה שנרקמו בחוט זהוב וחוברו היטב אל הבד. היא עקבה אחרי החוט במעלה שטיח הקיר עד תחילת האילן, ונפעמה מכך שהייתה קשורה לאנשים רבים וחשובים כל כך. היא סיפרה על כך פעם לבלטריקס, אבל זו רק צחקה בלגלוג ואמרה ש"יום אחד אני אהיה חשובה יותר מכולם". אנדרומדה לא נפגעה. היא ידעה שבלה פשוט אוהבת להתווכח.

אבל יום אחד הגיעה מן הים מפלצת נוראה, שטרפה תושבים והחריבה בניינים לאורך החוף, עד שהגיע אל ממלכתה של קסיופאה.

כשאנדרומדה הייתה בת שש עשרה, המלחמה התחילה. בהתחלה בקטן, בשיחות במסדרונת הוגוורטס ובאירועים בעמודים האחרונים של הנביא היומי. לאט לאט זה התגבר, עד שזה הפך למלחמה ברורה. הוריה של אנדרומדה, כמו בלטריקס, אהבו את הרעיון ותמכו בעקרונות אוכלי המוות. הם סייעו בסתר למשפחות הפעילות בחוג ותרמו להן זהב, ועד מהרה ההילאים גילו אותם, והמיטו חרפה גדולה על בית משפחת בלק כששלחו את ראש המשפחה לאזקבאן. החרפה הזו רק הצטרפה לעלבון שנגרם בגלל בן דודה של אנדרומדה, ומצב המשפחה הלך והידרדר.

אחרי התלבטויות רבות, החליטה המלכה שיש רק מוצא אחד. עליה להקריב את בתה הבכורה למפלצת. היא כבלה אותה לסלע סמוך לחוף והשאירה אותה שם.

כריסטופר אלבסדן היה ראש משפחת אלבסדן העשירה, אחת ממשפחות טהורי הדם הבודדות שהתנגדו לזה – שאין – לנקוב – בשמו. בלטריקס לחשה לאנדרומדה ערב אחד שאוכלי המוות מתכננים לחסל אותו ואת כל משפחתו תוך חודשים ספורים. כשאמה התחילה לדבר על ביקור נימוסין באחוזת אלבסדן בקרוב, ידעה אנדרומדה שגורלה נחרץ. היא תינשא לאלבסדן ותחזיר את שמה הטוב של המשפחה, ותמות איתו, בידי המפלצת הזאת שהייתה – מה? אנדרומדה לא ידעה. אולי אוכלי המוות, אולי רעיון טוהר הדם, ואולי הרשעות הקיימת בבני האדם, ללא סיבה ומקור.

ואז הופיע פרסאוס. הוא ניפץ את אזיקיה של אנדרומדה, חטף אותה מהמפלצת ולקח אותה איתו לארצו.

פרסאוס של אנדרומדה היה טד טונקס, המטאמורפאגוס המגושם מהפלפאף, שהתאהב בסלית'רינית השקטה והעצובה. טד הראה לאנדרומדה שגורלה לא קבוע מראש. הוא אמר לה, בניגוד לכל מה שחינכו אותה לחשוב, שהיא יכולה לבחור. מה כובל אותך אליהם? הוא שאל אותה. למה את לא יכולה ללכת בדרך משלך? טד ניפץ את אזיקי הזהב שלה במילותיו. בהשפעת דבריו היא עזבה את חדריו הריקים והקרים של כיכר גרימולד ויצאה ללמוד את העולם שהוריה סירבו להעניק לה. בלה לעגה לה, כמובן, ונרקיסה הביטה בעצב. קסיופאה שרפה את שמה באילן היוחסין. אבל עם כל זה היא יכלה להתמודד עם עזרתו של טד.

אנדרומדה ופרסאוס נישאו בארץ החופשייה שמעבר לים, וחיו יחדיו באושר.

הסוף

והיא באמת חשבה שזה היה הסוף. במשך שנים רבות, כשחיה עם טד ועם נימפדורה המתוקה שלה, ומצאה חברים חצויי דם ובני מוגלגים, וטובים בהרבה מהקודמים. היא האמינה שלסיפור שלה יהיה סוף טוב.

אבל אז המלחמה התחילה שוב, וטד נעלם בה, ואחריו גם נימפדורה. רק טדי נותר לה, מעיר אותה בבכיו ומשנה את פניו תמיד. הכל אבד. בלטריקס ששיחקה ומילאה את מסדרונות בית בלק הבודדים בצחוק איננה, וכמוה גם נרקיסה המחייכת ומחביאה את ציוריה. שמה שעל השטיח נשרף, ולא מקשר אותה עוד אל האנשים הגדולים של העבר. טד לא יראה לה עוד את פלאיהן של ערי המוגלגים, ונימפדורה בת השש לא מתרוצצת עוד ברחבי הבית ומפילה דברים. הכל נגמר.

ובלילה סוער אחד, כשהברד מכה על גג ביתם, גוררת אנדרומדה ארגז ישן אל המדף העליון, עליו נח הספר שגנבה מבית ילדותה. היא נעמדת על קצות האצבעות ומושכת בפינות עד שהוא נופל על השטיח הסגול, שלא מעמעם את הצליל כמו השטיח של בית בלק. צבעיו של ציור האולימפוס דהויים כעת, אבל הוא עדיין בוהק. היא מדפדפת עדינות בין איורי המפלצות עד לעמוד שסיפורו נקרא רק פעם אחת, טובלת עט נוצה בדיו, וכותבת.

אבל המפלצת חזרה, נוראה ותוקפנית יותר משהייתה. היא לקחה את משפחתה של אנדרומדה ואת כל מה שהיה לה, מלבד תינוק קטן אחד. ובלילות הקרים, כשהייתה הנסיכה הזקנה מביטה אל הים, היא הייתה תוהה אם לא היה עדיף אילו הייתה מתה בידי המפלצת לפני כל אותן שנים, ולעולם לא הייתה לומדת מהו צער.