מתחילה סערה

מההתחלה אני יודעת שאני מכירה אותו. וזה לא טוב.

גם הוא מסתכל עלי, קצת בהלם ואולי מעט נוסטלגיה. אני לא קונה את זה. כשאני מביטה בו, ההרגשה היחידה שעולה בי היא תיעוב. משום מה אני מתעבת את הנער הזה, שרק עכשיו פגשתי, בכל תא ותא בגופי.

המחשבות שלי מסתחררות ושדה הראיה שלי מתחיל להתערער. הרופאים אמרו לי שזו תופעת לוואי מהתאונה שבה הראש שלי התרסק והזיכרון שלי נעלם, אבל הכדורים שהם נתנו לי לא עובדים, אז כל פעם שאני מרגישה שזה מתחיל אני נמלטת לחדר, בדיוק כמו שעשיתי עכשיו. למזלי הנערות האחרות בחדר, גלימר, רו ופינץ', עדיין לא הגיעו. 

אני משעינה את ראשי על כיור החרסינה הקר, ונושכת שפתיים ובוכה.  כי אני לא אצרח, אני לא אצרח, אני לא אצרח. אז כדי לא לעשות את זה, אני בוכה. אני שונאת להיות כל כך חלשה, כל כך פתטית. אבל זה עוזר קצת, האמת. לבכות ולבכות ולבכות. בהתחלה בשקט, אחר כך ביבבות מהוסות, ואז אני משתגעת. אני נשברת, וצורחת, כמו כל פעם מחדש. אני ממשיכה לצרוח, בעיניים עצומות, עד שהצעקות שלי נשברות אל תוך החושך.

כשההתקף מסתיים ואני מעיזה להביט במראה, אני מייד מתחרטת, כמו תמיד. כי כרגיל הדמות שאני רואה בראי זו לא נערה- זו מפלצת. כשאין מראות אז אני יכולה להתעלם מזה, הרי אין לי קול של מפלצת; אני לא שואגת ונוהמת, נכון? הם גם לא מסתכלים עלי כאילו אני מפלצתית. אבל אני יודעת את האמת. אני רואה עור חיוור כמו של גופה. אני רואה צלקת איומה על הרקה שלי. אני רואה שפתיים מבוקעות, נוטפות דם. אני רואה צלקות דקות, כאילו נעשו על ידי מחטים, על עצמות הלחיים שלי, על גשר האף. אני רואה עיניים קשות. עיניים של מישהי שתצחק כשהיא תראה אותך מת.

בזמן שאני ממהרת למחות את הדמעות והדם נשמעת דפיקה עדינה על הדלת. אני משתתקת, מקווה שיחשבו שאני בחדר אחר, אבל זה לא עובד על מי שמחוץ לדלת. אלא מה, אני תמיד כל כך עלובה, ולא מצליחה שלא לצרוח. הדלת נפתחת בחריקה קלה. אני מופתעת לראות את רו נכנסת לחדר. רו רק בת שתיים עשרה, שקטה וביישנית, ובעיניים העצובות שלה יש איזושהי בגרות שלא מתאימה לגילה. היא נכנסת בצעדים קלים, אך נעצרת כשהיא רואה אותי. היא יוצאת לשניה וחוזרת עם בקבוקון יוד ומגבות נקיות. מרוב עייפות אין לי כוח להתנגד כשהיא מנקה כל פצע ומחטאת אותו ביוד, כאילו היא המבוגרת ואני הילדה, ואז יוצאת שוב בצעדים קטנטנים. משום מה זה מצחיק אותי. ילדה קטנטנה עם צעדים קטנטנים.

"מה קרה הפעם?" שואלת בלגלוג גלימר כשאני יורדת לארוחת ערב. "שוב קיבלת מכה בראש?" היא ממשיכה. די, שתפסיק. איך היא יכולה להתייחס לזה ככה? אני יודעת שכולם שומעים את הצרחות. אני מניחה שיש כאלו שלא אכפת להם. "את זוכרת מי את? אם לא אז אני אזכיר לך-הלוזרית ההיא, שלובשת תמיד בגדים מהכולבו ואפילו לא יודעת לצרוח כמו שצריך!" היא אומרת, ומתחילה לחקות צווחות בקול דקיק ומזויף. אני מגלגלת עיניים ונאבקת בדחף האלים לנפץ לה את הצלחת על הראש, לראות את העיניים הירוקות שלה מתרחבות בהפתעה כששברי חרס פוצעים את קרקפתה וצובעים את שיערה הבלונד-פלטינה באדום... וואו, אני נשמעת חולה כשאני מדברת ככה. כל כך חולה.

"כבר אין לי תאבון" אני אומרת לפינץ' שסימנה לי להתיישב לידה. אני שמה לב שאין כמעט שום דבר על הצלחת שלה, כמו תמיד. רק כמות זעירה של גבינה מלוחה וגרגירי יער. לדעת כולם השילוב הזה דוחה, אבל היא מוחה ואומרת שזה הדבר היחיד שהיא מסוגלת לאכול. ת'רש יושב לידה, מנופף בסלט ירקות שהוא מנסה לשכנע אותה לאכול. אני מצטמררת קלות. אני לא אוהבת להיות ברדיוס שני מטר מת'רש, למרות שהוא נראה מבולבל כל פעם שאני בורחת ממנו. הוא פשוט מפחיד אותי, ממש.

כשאני נמלטת החוצה, לאוויר הלילה הקר, תופס אותי הנער החדש, זה שאני מתעבת ללא סיבה הגיונית. "מה אתה רוצה?" אני יורקת לעברו, והוא נרתע, כנראה מופתע מתגובתי. "רק מוסר לך משהו" הוא ממלמל, ומחליק לידי משהו עטוף בבד. "אני קייטו" הוא מחייך אלי, חיוך יהיר שגורם לי לרצות להעיף לו אותו מהפרצוף בסטירה. "קלוב" אני נוהמת, ומתעלמת מהיד המושטת ללחיצה. הוא שוב מחייך. "אני יודע". "מה-" אני מתנפלת עליו, אבל הוא כבר נעלם, ורק אז אני שמה לב מה הוא החליק לידי. זה סכין, כמעט עדינה, מעוגלת בקצה ומכוסה בדם יבש.

		הפרק הבא