כתוב בדם

"קלוב! לקום!" אימי קראה מפתח חדרי.  "אבל אני עדיין עייפה!" רטנתי והתהפכתי לצד השני, מניחה כרית על ראשי כדי לחסום את צעקותיה המעצבנות. "אבל היום הקרב הסופי! את יודעת מה יקרה אם תנצחי בו!" היא המשיכה לצווח. רגע, הקרב הסופי?! אין צורך לחזור על זה פעמיים.  אני לא אפספס את זה בעד שום הון שבעולם. התאמנתי לקרב הזה זמן רב, ואם אנצח בו אני אהיה זו שתתנדב השנה למשחקי הרעב, החלום שלי מאז גיל שתיים-עשרה.

ברוב המחוזות התמודדות במשחקי הרעב נחשבת גזר דין מוות, אבל אצלנו ובמחוזות אחת וארבע נערים ונערות מתאמנים כל חייהם לרגע בו יתנדבו. אני קופצת מהמיטה במהירות ורואה את אימי הולכת חזרה למטבח כשעל פניה מתנוסס חיוך של ניצחון על זה שהיא הצליחה להעיר אותי.

לבסוף אני מגיעה לדלת הכניסה לבושה במעיל החביב עליי, זה שמרופד בסכינים מבפנים, ונפרדת מהורי שבטוחים שהשנה תהיה השנה שבה אנצח במשחקי הרעב. "את תביאי לנו גאווה!" אני שומעת את אבי צועק לי.

אני עומדת במרכז האימונים של המחוז שלי, מחוז שתיים, ומנסה להתכונן עוד קצת לקרב.עד לפני כמה שנים המתנדב או המתנדבת היו אלו שקפצו ראשונים, אבל בשנים האחרונות היו קרבות שהמנצחים בהם הם אלו שהתנדבו, כדי לוודא שרק הטובים ביותר ילכו. אני לא מודאגת יותר מידי מהקרב הסופי שלי, ג'ניל אולי טובה, אבל לא מתקרבת אפילו למיומנות שלי.

ג'ניל מזנקת עלי, אוחזת בסכין ביד אחת ובחנית באחרת. אני מחייכת, זה קל מידי. אני צוללת מתחת לרגליה וגורמת לה לאבד את שיווי המשקל. כל מה שנותר לי לעשות זה לגרום לה ליפול, היא לא יכולה לייצב את עצמה כששתי ידיה אוחזות בנשק, ולהצמיד את הסכין הקטלנית ביותר שלי לצווארה.

אני שומעת את השופט שורק, ומבינה שזה נגמר, אני הולכת להתנדב השנה. אני רואה את ג'ניל בוכה בזעם ולא יכולה להתאפק מלהוציא לה לשון. אני רוצה לצרוח מאושר, כי השנה אני הולכת להתנדב, ולנצח.

		הפרק הבא