מה שנשאר מהם

רק שבתה הייתה בת שתיים-עשרה קטניס סיפרה לה על משחקי הרעב הראשונים שבהם השתתפה. גיל שתיים-עשרה היה מספיק בוגר. רו מתה בת שתיים-עשרה. פרים נבחרה למשחקי הרעב שהיא הייתה בת שתיים-עשרה, וקטניס התנדבה להחליף אותה, ובזכות זה בתה לא מכניסה את שמה פעם ראשונה לכדורי הזכוכית הגדולים. 

קטניס הושיבה את בתה לצידה, בעודה מחזיקה בספר שהיא ופיטה הכינו בשביל לספר את סיפורם של אלו שלא כאן כדי לספר אותו, וסיפרה לה על משחקי הרעב הראשונים שבהם השתתפה וששינו אותה לנצח, ועל הזירה שבעצם מעולם לא עזבה.

היא סיפרה לה על המיועדים שהיו איתה בזירה ומתו כדי שהיא תוכל לחיות. כן, היא גם סיפרה לה על כל התחבולות שנקטה, על כל המעשים שעשתה, על כל הפעמים שהייתה בטוחה שאין לה סיכוי, אבל בכל אלו השתלבו סיפורים על אותם נערים ונערות שאינם עוד.

היא סיפרה לה על רו המקסימה והרגישה, שהייתה עבורה אחות שנייה בכל כך הרבה מובנים, על קלוב חסרת הפחד, שהייתה מיומנת במידה קטלנית, והאחת שכמעט הצליחה להרגה מספר פעמים, על ת'רש טוב הלב שהציל אותה רק כי הייתה חברה של ידידתו הקטנה, ושרה לה עד שנשמה את נשימתה האחרונה, על פני-שועל הערמומית שחוכמתה הביאה לנפילתה ועל קייטו האכזרי, האחרון שנשאר מלבדם, שלמרות שהיה חסר רחמים הוא הצליח לגייס צניעות בסוף, מספיק צניעות כדי להתחנן שתהרוג אותו.

בתה של קטניס הביטה באמה בסוף הסיפור, פניה שטופי דמעות.  "את עצובה שסיפרתי לך את זה?" שאלה קטניס. "לא, אני שמחה, פשוט זה כל מה שנשאר מהם? תמונה, כמה משפטים וזיכרון עמום?" "לא" אמרה קטניס בקול רך "מה שנשאר מהם זה העובדה שאנחנו כאן עכשיו. "