אהבה בשנות ה-60

הם חיו בתקופה בה נכון היה כל כך נכון- בה הלא נכון היה כל כך לא נכון- בה הלימונים היו כה מתוקים- חומצה הייתה כה חמוצה- בה שני אנשים יכלו כל כך בקלות להתאהב- כל כך בקלות לחזור זה לזו- 
הם חיו בתקופה נחמדה.....לפני שהכל השתנה. 
אם אתה מתאהב בשנות ה60 בטח תישאר מאוהב לנצח, הם תמיד אמרו. הם לא היו בטוחים מה הייתה המשמעות של "לנצח", רק ידעו שזה בוודאי מתישהו אחרי מחר. 
אבל לשני אנשים, לא לחלוטין טובי לב, "לנצח" אמר לעד. הרבה אחרי שתמות ותיקבר, ותלך לאן שאנשים מתים הולכים. או לא הלכו, מצד שני. הם לא ידעו מאיפה הם הגיעו למסקנה הזו, לאידיאל הזה שאפיין אותם, רק ידעו שהם חשבו על זה פעם. בטח לפני כמה חורפים. בטח לפני כמה שנים. 
היא לעולם לא תוהה: למה הוא? והוא מעולם לא פקפק באהבתם או בנישואים שלהם. הוא יודע שזה נישואים, ולא בטוח שזה אהבה אבל יודע לבטח שזה משהו. ומשהו יצטרך פשוט להספיק...וזה מספיק. 
זו לא באמת מערכת יחסים משונה, זה כל כך נורמלי לשניהם....זה טבעי. הוא לא שולח לה ינשוף שהוא בעבודה כדי לומר לה שהוא אוהב אותה, למה שהוא יעשה את זה? היא יודעת שהוא אוהב אותה, פשוט ככה. ככה הוא חי, ככה הוא גם ימות. 
אין שאלות לגבי כלום אצלם, ושהוא אומר: "את בת מאלפוי טובה" זה בגלל שהיא באמת כזו. היא יודעת שהיא בת מאלפוי טובה, זה מדע מדויק להיות אחת. היא הייתה כזו כבר שנתיים. 
הוא תוהה אם הם ייקברו בחצר של כנסייה קתולית, וזו מחשבה מאוד אמיתית. הוא מקווה שהוא ימות ראשון כי הוא יודע שהוא לא יוכל להמשיך בלעדיה. לא מסיבה רגשית, רק ככה. היא חצי ממנו, לא תמיד החצי הטוב, רק חצי. הם עושים טיול קצר בחצר קבורה של כנסייה קטנה, ומצביעים על שמות מצחיקים, היא צוחקת על השמות. "אני אוהב את השם נרקיסה" הוא אומר, "הרבה יותר יפה מ....בלאטריקס לסטראנז'." היא מהנהנת. "כמובן." 
כמובן. 
שזה מגיע לאינטלקטואל, הראש שלו אולי יותר חריף ושנון משלה ומבחינה רגשית שניהם יחסית אותו דבר. יחסית קפואים. יחסית ריקים לעיתים. אבל הריקנות רק נחשבת בענייני הלב והרגש, לא בעסקים ובטח שלא בנישואים. 
"לוציוס?" 
"כן?" 
"אי פעם תהית-" 
"כן." 
"גם אני." 
יש לפניהם עוד הרבה שנים, אולי, אבל שום דבר לא ישתווה לשנות ה60. 
אם אתה מתאהב בשנות ה60 בטח תישאר מאוהב לנצח, הם תמיד אמרו.