"-היום הראשון שלי בהוגוורטס-
אני הולכת ברעד לכיוון המצנפת. אני מרגישה חנוקה ולא יודעת למה לצפות. כל התלמידים של בית הספר הענק הזה מסתכלים עלי, ולי ? לי איין לי פה אפילו חבר אחד! אני כולי לחוצה, אני לא כזאת בדרך כלל, אבל המעמד הזה מלחיץ אותי. אני מתיישבת על השרפרף. כל התלמידים מסתכלים בתקווה שאני אשתייך לבית שלהם, ואני לא ממש הבנתי מה זה הבתים האלה. "מממ... זה הולך להיות קשה".. קול קטיפתי נשמע בראשי. "חוכמה,מעט תמימות,רגישות ורגישות לסביבה.. ו...חוש אינטואיציה מפותח, כוח רב ביותר, רצון להוכיח את עצמך.." שמעתי במעורפל קול עצבני "יאללה!! כמה זמן לוקח לה??" לא הבנתי מה לא בסדר אצלי. הקול הזה המשיך בשלו בהתעלמות: "אומץ.. הווו! לא מעט אומץ. את לוחמת אמיתית. אז אין ספק!
גריפינדור!"
וואו, מה קורה עכשיו?! אני הולכת לכיוון השולחן הרועש מכולם, והעיניים של כולם עדיין נעוצות בי. אני הולכת ופתאום מועדת בדרך לשולחן. כל התלמידים צחקו ואני הרגשתי חסרת אונים, והייתי מאוד מובכת. לא מבינה מה אני עושה. היה לי יום נורא היום.. ועדיין לא מצאתי חברים.. מה לעשות?? נראה לי שאני הולכת לינשופייה לכתוב לאחותי ליסה. אני מדברת איתה על הכל, והיא זאת שנתנה לי את הרעיון לכתוב יומן, לפרוק את כל רגשותי, ואחר כך לשלוח לה אותו. נראה לי שאני אקשיב לה, היא תמיד צודקת. מה הייתי עושה בלי אחותי הגדולה ?!
אוהבת- סופי (סו"פ) (:"
****
"-הסתדרתי-
אני שמחה עכשיו. מצאתי לי כמה חברים וחברות ואני מרגישה טוב עם עצמי. אני מצטיינת בשינוי צורה ובלחשים, והמורים חושבים שאני הילדה הכי חכמה בשכבה. יום ההולדת שלי מתקרב ואני מאוד מתרגשת.. מעניין אם החברים יזכרו. אני שמחה שבחרתי ללכת להוגוורטס בסופו של דבר, למרות ש-4 שנים הכחשתי את היותי מכשפה. או יותר נכון- אמי הכחישה, כי היא רצתה שאשאר קרוב אליה. אמרתי לה שהלורד וולדמורט חוסל כבר מזמן, עוד בתקופת הארי פוטר, אני חושבת שהיום ילדיו לומדים בבית הספר, אבל לא בטוחה. כולם כבר מכירים את האופי שלי. כוולם יודעים שיש לי נטייה ליפול ולקבל מכות מטומטמות, וחברותי אומרות לי שאני מצחיקה מאוד. אני ממש שמחה מזה שאני מכשפה, ותמיד האמנתי בקסם, גם כשהייתי בחברת מוגלגים. עכשיו אני יודעת לרפא כל פציעה שלי בעצמי, במהירות וכמעט ללא כאב! זה מעולה נכון?? אחת מחברותי לחדר התאהבה בסליתריני, והם חברים. יש לי תחושה שמשהו רע הולך לקרות לה, אתם מכירים את זה? למרות שאני בן אדם אופטימי, התחושות שלי אף עם לא משקרות לי. אני פשוט מרגישה את זה. מההתחלה לא סבלתי אותו. אבל לכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה נכון? שוב.. אוהבת מאוד.. סופי (סו"פ) 3>"
****
טומי ישב בחדרו וקרא. זה לא התאים לו להיות כל כך שקט בזמנו הפנוי. ריימונד וג'רי הסתכלו עליו בפליאה. "ממתי אתה קורא בשקט בחדר פיטר?! מה עובר עליך??" ריימונד היה המום. "סתם אני מתעניין.." הוא ענה להם באדישות והסתיר את הכתוביות שעל הספר. "חחח.. משהו עובר עליו.." ג'רי גיחך. ריימונד התקרב בשקט וחטף ממנו את הספר. "יומן?! אתה כותב יומן?!" ריימונד צעק בקולי קולות. וג'רי התפקע מצחוק. "לאאאאא!! דיי תתנו לי את זה!!" טומי התעצבן. ריימונד התחיל לקרוא את מה שכתוב בצעקות ובקול דרמתי מזוייף, למי שהיה מסתכל מהצד- זה היה יכול להיות מצחיק. "זה לא אני כתבתי את זה!! תירגעו כבר"!!! טומי כבר ממש כעס. "ריי ! תרגיע ! זה יומן שמצאתי בחדר המועדון"! הוא הודה בלי רצונו. "אה.." ריי אמר באכזבה. "אז.. של מי היומן הזה?" שאל ג'רי. "זה מה שאני מנסה לגלות, והקרציות שאיתי בחדר כרגע מפריעים לי בזה"!! טומי בעט בשניהם וריימונד עשה קולות של אכזבה.
טומי התעלם. הוא באמת רצה לדעת של מי היומן הזה. מי זאת הסופי הזאת? מה מסמלים ראשי התיבות -סו"פ- ? הוא כיבה את מנורת הלילה, והלך לישון.
***
היי לכל הקוראים, תודה שנכנסתם לפאנפיק שלי- פאנפיק ראשון, בטוח יש מה לשפר (: אבל לפני הכל, אני רוצה להיות הוגנת, ולהודות שהרבה רעיונות לפאנפיק שלי לקחתי מפאנפיקים אחרים וכל מיני תוכניות טלוויזיה, סרטים וספרים. אם מישהו חושב שהעתקתי משהו, או לקחתי רעיון שהיה שלו- שיכתוב לי, ואני מבטיחה לשנות. ותגיבו לי המון P: בתודה מראש- נועה (: הולך להיות מעניין- מבטיחה !
**בקשה להגיב !! **
|