אדם בתחפושת

כל הזכויות שמורות לגיי. קיי. רולינג, ואין בכוונתי להרוויח מפאנפיק זה כלכלית או בכל דרך עקיפה.

אני מתבונן בעצמי במראה,

ומנסה לחייך.

אבל במקום חיוך מתוק של ילד,

יוצא לי חיוך מרושע, זומם,

עדיף שלא אחייך יותר.

אבל אני לא מבין, איך?

תמיד קינאתי בילדים הרגילים,

אלו שמחייכים חיוך, וכולם מתמוגגים,

אלו שהולכים עם הוריהם שאומרים להם שהם יפים כל כך.

אלו שלפעמים מתפנקים ומתפרעים, ולמחרת, כבר נסלחים.

אלו שהוריהם קונים להם בגדים ויוצאים איתם לטיול.

אלו שלא צריכים ללבוש מדים אפורים ועגמומיים.

אלו שאני רואה בחלון,

הולכים ובאים, ברגל, בכרכרה, במכונית,

כל מה שאמרו לי, זה שאני יתום, שאין לי הורים.

כנראה אבי עזב את אימי כשהייתה בהיריון, ומה שסיפרו לי, שהיא באה לכאן במצב נפשי קשה,

ילדה אותי כאן, ומתה.

השאירה אותי בעולם הקר לבד.

בזמן הרהורי, דפיקות מהוססות נשמעות בדלת.

“טום… יש כאן אורח בשבילך...”

אני לא מאמין לה שהוא לא פסיכולוג,

ואני גם אומר את זה.

כשהגברת המעצבנת יוצאת, הוא מראה לי קסם,

ואומר לי שאני קוסם.

שתי דקות לאחר שהוא יוצא, אני אורז חפציי,

ופוסע לקראתו בצעדים שתמיד משתיקים את כולם.

הוא מושיט לי ידו, וברגע שאני נוגע בה, העולם נמחץ סביבנו,

ולאחר שניה, אני מוצא עצמי מול פונדק עלוב בשם "הקלחת הרותחת".

שם יש מוזג, שגם שמו טום, וברגע שאני שומע את שמו, מתמלא בי נחשול של שנאה.

זה לא יכול להיות!

השם שלי הוא ייחודי שלי, ולא גם של אנשים עם גיבנת!

מאז, כל פעם שמשהו טיפה מעצבן אותי, השנאה מתגברת, ואני רק מידרדר.

אני מקנא באנשים שיכולים ללכת ברחוב,

לחייך, בלי שייצא להם חיוך מרושע,

ללכת, בלי שיתארו את צעדיהם כ"פסיעות מעוררות אימה"

פשוט להיות שם, בלי שאנשים ייצרחו ויברחו.

אבל אי אפשר.

הלכתי רחוק מדי לצד אחד,

ואי אפשר לחזור לצד שני.

אני כבר מקולל.

אבל רק אני רוצה שידעו, שזה לא באמת אני.

לי יש גם אהבה.

זה לא אני.

אני גם בן אדם.

זה לא אני.

גם אני נהנה כשיש שלג. גם אני נהנה לבנות איש שלג.

זה לא אני.

גם לי יש רגשות.

זה לא אני.

יש לי רצונות ומטרות.

זה לא אני.

זה אדם בתחפושת.