הזה ההוא/פיקצר

משום מה, אוֹדיאולו משטיגם, האביר הגדול, בכלל לא הופתע.

הנה עוד הרפתקה קצרה ומלאת שיעמום מתחילה, ובטח עוד חמש דקות היא תגמר, אפילו סוסו האגדי לא נראה משהו מופתע.

"זהו?!" הוא שאל "רק דרקון עם שלושה ראשים יורק אש כחולה? זה כל מה שחשבתם עליו?" הסוס שלו השמיע מין נחירה, שהייתה אמורה להביע כן.

אז כמובן שזה היה קל כמו שזה נשמע, והוא עשה את זה בשניות עם חרבו האגדית, עם סוסו האגדי והמוח האגדי המופרע ששכר לתקופת ניסיון של שבע דקות אחריות.

"בבקשה," הוא אמר "ועכשיו, להציל את הנסיכה שמוקיהנו, מארץ ולדיננו, מרחוב שמוקי הגדול 45. וכמובן, לא שאני אוהב אותה, זה רק לצורך נימוס." הוא הוסיף, והסוס הנהן.

ובדרך הוא שר את שיר הנבואה:

"יצאתי - 

יצאתי לצוד את הדרקון אהוד שהיה ממלא מקרה אבוד

 להילחם בדרקון מנחם,

להיתקוטט עם הדרקון המתמוטט

ואולי להיחרב על ידי הדרקון שלא דומה לעורב.

הכל כדי להציל את הנסיכה, הנסיכה שמה שמוקיהנו, מארץ ולדיננו,

ורק מתוך נימוס."

אז אחרי שהוא צד את הדרקון אהוד, שהיה סתם מוזר חסר חיים ומוח, הגיע הזמן להילחם בדרקון מנחם, שהיה מתוחכם אף יותר.

"אז מה! גם לי יש אף!" אמר האביר.

והוא רכב אל השקיעה על סוסו האגדי.

אחרי שהוא הגיע אל הדרקון מנחם, הוא מיד הבין עם מה הוא מסתבך.

"שלום לך" אמר הדרקון "שמי הוא מנחם".

"אוקיי, לפי שיר הנבואה שלי, אני אמור להילחם עם הדרקון מנחם."

"לא לצוד אותי?"

"לא, זה היה עם הדרקון אהוד הההוא.."

"אוקיי, רק תדע שאין לך שום סיכוי נגדי, לאהוד היה אש כחולה? לי יש אש סגולה. לדרקון אהוד היו שלוש ראשים? לי יש שלוש מאות טפרים, לדרקון אהוד לא היה מוח? אז לי יש!"

"לא בתקופת ניסיון?"

"לא!"

"אוקיי, מר דרקון חנון, מה יש לך נגדי?"

"קודם כל, אתחיל עם המצגת."

"לא! לא את המצגת!" האביר זעק.

"קודם כל, הנה אני בבר המצווה שלי – "

"לא!!!"

"הנה אני בברית שלי – "

"לא!!!! והכאב (לא רק של הברית) !!!!"

"הנה אני! ביום הולדת חמש שלי!!!!!"

"חמש!!! לא!!! לא המצגת!!!"

תשלוט על עצמך, חשב האביר תשלוט, בוא נחשוב רגע, אמר לעצמו, מה החולשה הגדולה של דרקונים?
"כמובן!!! בטטה!!!"

"הנה אני מתגייס למילואים – לא!!!!! איך ידעת שזאת החולשה של הדרקונים?"

"כי הפעלתי את המוח הניסיוני שלי!!"

והאביר עלה על סוסו, משאיר את הדרקון נאנק בכאב, רכב אל השקיעה.

ואז הוא שר את שיר הנבואה שלו:

"יצאתי לצוד את הדרקון אהוד, שהיה ממילא מקרה אבוד

 להילחם בדרקון מנחם, שהוא גרם לי להפעיל את חשיבתי

להיתקוטט עם הדרקון המתמוטט

 ואולי להיחרב על ידי הדרקון שלא דומה לעורב.

הכל כדי להציל את הנסיכה, הנסיכה שמה שמוקיהנו, מארץ ולדיננו,

ורק מתוך נימוס."

אז גיבורינו הגיעו להיתקוטט עם הדרקון המתמוטט, והזה ההוא באמת היה מפלצת.

ומיד האביר הכישרוני הרכיב לזה זמר:

"אלפיים ראשים היו לו

וזנב קוצני,

אולי אתנהג כציני, כאילו אני לא מפחד,

ואולי אביע דעה, ואלחם מול הפחד."

בלי לחשוב הרבה זמן, הוא הלך בדרך השנייה.

רגע אחד, הוא אמר לעצמו אם אראה את הפחד שלי,  זה עלול להחליש אותי,  אבל אם לא אראה את זה,אז לא אוכל להילחם מול הפחד עצמו –

אבל הוא לא הספיק לגמור את החשיבה שלו, כי מיד הדרקון המתמוטט הבחין בו.

"מי מעז להפריע לי?" הוא שאג, ואש תכלת {"אבאל'ה!"} יצאה מפיו.

"אני הוא האביר אודיאולו, ואני מפחד ממך!"

אולי במחשבה שנייה, לא חשבתי על הקטע הזה מספיק...

"יפה מאוד, אתה לא מראה את הפחד – מה?" שאל הדרקון, מבולבל כולו.

"אני מפחד ממך, כן, אני מודה בזה!" וככול שהאביר אמר את זה עוד ועוד, הוא הרגיש יותר ויותר חזק.

"אוקיי, אז אם התפקיד שלי נגמר, ואתה מודה שאתה מפחד, אז אני אאלץ להגשים את שמי."

"מהו שמך? אוי לא..."

וכמו שבוודאי ניחשתם, גופת הדרקון התמוטטה על אבירנו.

אך הוא שרד.

הוא המשיך לרכב על סוסו בגאווה ובשלווה, ושר את שיר הנבואה שלו:

 "יצאתי - 

יצאתי לצוד את הדרקון אהוד, שהיה ממילא מקרה אבוד

 להילחם בדרקון מנחם, שהוא גרם לי להפעיל את חשיבתי

להיתקוטט עם הדרקון המתמוטט, שהוא גרם לי להודות בפחד שלי

 ואולי להיחרב על ידי הדרקון שלא דומה לעורב.

הכל כדי להציל את הנסיכה, הנסיכה שמה שמוקיהנו, מארץ ולדיננו,

ורק מתוך נימוס."

והוא הגיע אל הדרקון שממש לא דומה לעורב, וזה באמת היה נכון, חוץ מהגודל, שהיה בדיוק כמו עורב.

"היי אתה!" הוא אמר בקול צורמני וקטן "אני הולך להחריב אותך!"

"אז אני מפחד ממך – "

אבל רגע אחד, הוא חשב לעצמו אני בעצם לא מפחד ממנו, האם להגיד לו פשוט 'אני מפחד ממך' והוא יפול? בדיוק כמו בקודם? או שאנסה ללמוד את הדרך שבה הוא רוצה שאתנהג?

בעצם, עד עכשיו עשיתי את זה, וזה נמאס לי כבר! לא רוצה ללמוד עוד דרכים חדשות! אני רוצה להציל לעזאזל אי פעם היום את הנסיכה {רק מתוך נימוס}, ולעזאזל עוד פעם! כן! החלטתי!

"אני מפחד ממך"

"אתה משקר לי."

"לא, אני לא – " האם לשקר פעמיים?

"כן אתה כן, אני קורא את המחשבות שלך, ואתה לא הולך לפי הכללים, ובגלל זה באמת אולי תחרב ממני."

"אני מאוד מפחד ממך!!" צא מהמחשבות שלי!!

"אוקיי, אם אתה רוצה – "

ואז קרא משהו שאודיאולו לא היה מדמיין אף פעם.

הדרקון שממש ממש לא דומה לעורב, גדל למימדים עצומים! כאילו שמונה דרקונים מתמוטטים עמדו זה מעל זה.

"אוקיי, אז באיזה דרך תבחר?"

"אאאנייי בבוווחחר בבזאת! אני בוחר בדרך הלהקשיב לך! אני למדתי את הלקח שלי...." הוא אמר לדרקון, והדרקון התכווץ מיד.

"לימדתי אותך שני דברים." הדרקון אמר "אחד; דברים לא תמיד איך שהם נראים, וצריך להיתנהג בהם בכבוד, ודבר שני; אף פעם לא כדאי לבחור בדרך העקומה, לך תמיד בדרך הישרה!"

"שלום לך!" אמר האביר, שלא כבר היה אותו אביר מקודם, ועלה על סוסו.

והוא שר את  שיר הנבואה שלו:

 "יצאתי - 

יצאתי לצוד את הדרקון אהוד, שהיה ממלא מקרה אבוד

 להילחם בדרקון מנחם, שהוא גרם לי להפעיל את חשיבתי

להיתקוטט עם הדרקון המתמוטט, שהוא גרם לי להודות בפחד שלי

 ואולי להיחרב על ידי הדרקון שלא דומה לעורב. שהוא לימד אותי גם להיות טוב וגם לנהוג בכבוד

הכל כדי להציל את הנסיכה, הנסיכה שמה שמוקיהנו, מארץ ולדיננו,

ורק מתוך נימוס."

וזה אומר, רבותי, שסוף סוף הגענו אל הנסיכה שמוקיהנו, מארץ ולדיננו, מרחוב שמוקי הגדול 45!

האביר רכב בשמחה אל הטירה.

בשקיעה החמישית בערב של היום הזה, הוא הגיע, פתח את הדלת, רץ למגדל הראשי, נלחם במפלצת והרג אותה ופתח את דלת חדרה של – השירותים.

"מה? איפה הנסיכה?" ואז הוא הבין, שבעצם הצרה של הנסיכה הייתה שהיא הפכה למפלצת...

"אופסי," הוא אמר "אבל לפחות איזה הרפתקה הרווחנו היום, הא?" הוא שאל את סוסו, שבתשובה השמיע את אותה הנחירה, שאמורה הייתה להביע כן.

אחרית דבר

מיד אחרכך באו לבקש את המוח של אודיאולו, כי נגמרה תקופת הניסיון....

~סוף דבר~